טו בשבט החג המסמל את הקשר לארץ ישראל 

 טו בשבט הוא חג חדש יחסית. בתורה ובספרי תקופת בית ראשון במקרא הוא איננו נזכר ברשימת החגים.בתקופת בית שני כאשר ישב עם ישראל בארץ, ראש השנה לאילנות היה התאריך להפרשת המעשרות לבית המקדש: ראש השנה למעשרות האילן אבל במהלך הדורות הפך טו בשבט ליום חגיגי במערכת השנה היהודית.

בגולה טו בשבט היה ליום שאין קובעים בו תענית ונוצר המנהג של אכילת  פרות ארץ ישראל. ומכיוון שהמרחק מארץ ישראל גדול, והיה צורך לשמר את הפירות, התפתח המנהג לאכול פירות יבשים, ניתן למצוא סיפורים רבים על פירות ארץ ישראל ב חדר, או על שולחן המשפחה בכל בית ובית. 

החג קיבל פנים חדשות לאחר גירוש ספרד במאה ה - 16, כאשר מקובלי צפת ובראשם הא.ר.י שילבו את סדר טו בשבט כאחד מן המנהגים והתיקונים הקבליים של יום זה. ספר שהוקדש לנושא נקרא פרי עץ הדר.

בסדר טו בשבט נהגו לאכול 30 סוגי פירות של ארץ ישראל ולאמר ברכות על כל פרי ופרי, בימינו ניתן להסתפק ב -15 פירות (טו) בלבד: שבעת המינים ופירות העונה כמו תפוזים, בננות, תותים, שקדים, חרובים ועוד.  המנהג התפשט בכל קצוות הגולה, ובימינו הוא התחדש ונפוץ כחלק מן התרבות הישראלית המתגבשת.

אמנון ידין ז.ל. מקיבוץ גבע הוא מראשוני המחדשים של מנהג סדר ט"ו בשבט בתרבות הישראלית ואפשר להיזכר בספרו "באמצע התמוז" העוסק בארץ ישראל ובנופיה.

הציונות בסוף המאה ה - 19 ובתחילת המאה ה - 20 הנהיגה את מנהג נטיעת העצים כסמל להתיישבות לחידוש פני הארץ, עם שיבת עם ישראל לארצו. הפעם הראשונה שנשתלו עצים בט"ו בשבט בטקס משותף של הישוב, היתה ביסוד המעלה.

לאחר מכן הנהיג זאת המורה יעבץ בזיכרון יעקב כאשר יצא עם תלמידיו לנטוע עצים בטו בשבט.

בשנים הראשונות של המאה ה -20 אימצה הסתדרות המורים את החג והמנהג השתרש (תרתי משמע) בכל קצווי הארץ עד היום הזה.

עם ההתפשטות של המודעות לאיכות הסביבה קיבל החג מימד נוסף והפך ליום איכות הסביבה, שבו אנחנו מפנים את לתשומת לבנו במיוחד לשמירה על סביבה ירוקה.

בשנה זו תשע"א, נוסף לחג ערך חדש: "קיימות" - השאיפה לשמירה על הקיים בעולם מבחינת איכות הסביבה ומשאבי כדור הארץ.

היום כולל ט"ו בשבט את כל הרבדים הללו ביחד, כל מנהג נוסף על קודמו ולא דחק אותו הצידה, והחג מקבל בכל דור ודור עומק נוסף.