צורות צוואה 

א. צוואה בכתב יד:

בהתאם לחוק, צוואה בכתב יד חייבת להיכתב כולה בידי המצווה, תישא תאריך כתוב בידי המצווה ותיחתם בידו.

צוואה בכתב יד אינה חייבת להיות מאומתת על ידי עדים, אולם בשל כך, הקפיד המחוקק והעמיד דרישות חמורות על מנת למנוע אפשרות של השפעה בלתי הוגנת על המצווה. יחד עם זאת, ובמקרים חריגים, שבהם לא היה לבית המשפט ספק באמיתותה של צוואה כזו ובדבר גמירות דעתו של המצווה, יהיה רשאי לקיימה אף בעדר חתימה או תאריך.
סתירה בין התאריך העברי לבין התאריך הלועזי, המופיעים בצוואה, אין בה כדי לפוסלה, במידה ובית המשפט ישתכנע כי אחד מן השניים, מקורו בטעות.

המצווה יוצא ידי חובתו בחותמו על הדף האחרון של הצוואה, אף כי מן הראוי שבצוואה, המורכבת ממספר דפים, ייחתם כל דף על ידי המצווה, כדי למנוע הטלת ספק באמיתותה.

ב. צוואה בעדים:

צוואה בעדים תעשה אף היא בכתב, אך אין כל חובה כי תיכתב בכתב ידו של המצווה. היא יכולה להיכתב בכל צורה (כתב יד הדפסה) ובלבד שהצוואה תיחתם על-ידי המצווה במעמד שני עדים, לאחר שיצהיר בפניהם שזו צוואתו, והעדים יאשרו בחתימתם על הצוואה, במעמד חתימת המצווה.

תפקידם של העדים הוא לאשר, כי המצווה חתם על הצוואה בפניהם. אין הם חייבים לאמת כל נתון אחר, לרבות העובדה שהמצווה חתם על הצוואה בדעה צלולה ומיושבת ומרצונו החופשי. כן צריכים העדים לאשר בחתימתם, כי המצווה הצהיר בפניהם שזו צוואתו.

נוהג נכון הוא לקרוא את נוסח הצוואה בפני המצווה או לפחות להסבירה לו, אולם אין חובה בחוק לעשות כן, אך נכון לפעול כן, כדי להבטיח שהמצווה ידע את תוכן הצוואה והתכוון אליה. הדבר נכון שבעתיים כאשר המצווה אינו יודע קרוא וכתוב בשפה שבה כתובה הצוואה.

דבר נוסף שאין חובה בחוק לעשות כן, כאשר עסקינן בצוואה בעדים, אך נכון לעשות כן, הוא כי יירשם בה כי תורגמה למצווה, וזאת אם הצוואה לא נרשמה בשפה שהמצווה שולט בה. עם זאת, העדר ציון מפורש בדבר תרגום הצוואה למצווה לפני החתימה על הצוואה, כאשר אין הוא שולט שליטה מלאה בשפתה, יש בו כדי לתרום לא מעט לחשש, שהמצווה לא הבי את תוכן הצוואה שעליה חתם.

המצווה יוצא ידי חובתו בחותמו על הדף האחרון של הצוואה, אף כי מן הראוי שבצוואה, המורכבת ממספר דפים, ייחתם כל דף על ידי המצווה, כדי למנוע הטלת ספק באמיתותה.

שני העדים חייבים לחתום כאחת על הצוואה לאישור הצהרת המצווה וחתימתו בפניהם. בהעדר חתימות, הצוואה אינה כשרה.

נהנה שהיה עד לעשיית הצוואה, או ערך אותה או לקח חלק אחר בעריכתה או בן זוגו של אחד מאלה – בטלה.

ג. צוואה בפני רשות:

צוואה בפני רשות תיעשה בפני שופט או רשם של בית משפט המחוזי או בית משפט שלום, בפני חבר של בית דין דתי, או בפני נוטריון בין על ידי אמירת הצוואה בעל פה ובין הגשת דברי הצוואה בכתב.

המבקש לערוך צוואה בפני שופט חייב להגיש לבית המשפט בקשה בכתב, ולציין בה אם דברי הצוואה יהיו בעל פה או בכתב.

צוואה שנכתבה בלשון שהמצווה אינו מדבר, תוקרא לפניו תרגומה בשפתו, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה. אי תרגומה של צוואה כאמור מהווה פגם יסודי, הפוסל את הצוואה.

ד. צוואה בעל פה:

צוואה בעל פה יכולה להיעשות רק על ידי שכיב מרע ועל ידי מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות.

כדי שאדם ייחשב כמי שרואה עצמו מול פני המוות, חייבים להתמלא בו שני תנאים:

1. סכנת מוות ממשית האורבת למצווה;
2. תחושתו של המצווה כי הוא ניצב מול פני המוות.

הצוואה בעל פה תיעשה לפני שני עדים, השומעים את לשון המצווה. אלה יערכו זכרון דברים של דברי המצווה, ככל האפשר בסמול לאחר שניתן לעשותו, יציינו את תאריך הצוואה ואת הנסיבות לעשייתה, יחתמו על זכרון הדברים ויפקידוה בבית משפט מחוזי, במועד המודם ביותר האפשרי.

יכול המוריש לצוות בנוכחות עד אחד, כשהעד האחר שומע את דברי הצוואה באמצעות הטלפון ובלבד שאין לו כל ספק בזיהויו של הקול, ובית המשפט השתכנע שהיתה למוריש גמירות דעת לצוות.