מזה זמן רב נוהג משרד התמ"ת להטיל תשלום כופר כסף על יבוא טובין שאינם עומדים בדרישות חוקיות היבוא. גביית הכופר נעשית על ידי בתי המכס השונים, המתנים את שחרור הטובין בתשלום הכופר. בקיץ 2003 הוציא משרד התמ"ת "טבלת ענישה" מעודכנת ובה מפורט שיעור הכופר בגין ביצוע עבירה על הוראות חוקיות היבוא. שיעור הכופר גדל עם ביצוע חוזר ונשנה של עבירות, ועשוי להגיע לעשרות אחוזים מערך הטובין!
לאחרונה, כך נראה, גדל השימוש מצד רשות המכס בהטלת כופר. לדעתנו, מגמה זאת אינה ראויה, ויש מקום לבצע חשיבה מחודשת בכל הנוגע להיקף שימוש במכשיר זה.
מהן דרישות חוקיות היבוא?
מקורן של דרישות חוקיות היבוא בפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט-1979, שהינה דבר חקיקה מנדטורי מתקופת מלחמת העולם השניה (ועוד נחזור לכך בהמשך), והצווים שהותקנו על פיה (בעיקר צו יבוא חופשי). על פי דרישות אלו, למשל, נדרש היבואן, כתנאי ליבוא טובין לישראל, להציג אישורים מרשויות שונות (משרד התקשרות, משרד הבריאות, מכון התקנים, ועוד) אודות עמידת הטובין בתנאים שונים.
מהו כופר?
על פי סעיף 14 לפקודת היבוא והיצוא [נוסח חדש], תשל"ט-1979, "השר רשאי לכפר בכופר כסף על כל עבירה או פעולה שנעשו בהפרת פקודה זו". טבלת הענישה שהוציא משרד התמ"ת קובעת מהו כופר כסף שהיבואן יוכל לשלם על מנת שלא יועמד לדין.
על המעשה הפלילי והמחשבה הפלילית
במשפט הפלילי מקובל כי עבירה פלילית מורכבת משני יסודות: המעשה הפלילי והמחשבה הפלילית. לדוגמא, ביצוע מעשה של נטילת חייו של אדם יכול שייחשב לרצח או להריגה או לגרימת מוות ברשלנות - הכל בהתאם לאלמנט הנפשי של מבצע העבירה: האם היתה כאן כוונה תחילה מצידו, או שפעל בשוויון נפש לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, או שבכלל לא היה מודע לתוצאות מעשיו, אולם אדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לכך.
קיימות גם עבירות מסוג אחריות קפידה, דהיינו, שהעבירה אינה טעונה מחשבה פלילית ואפילו לא רשלנות, וביצוע המעשה הוא העבירה. יחד עם זאת, אדם לא ישא באחריות פלילית גם בעבירה של אחריות קפידה, אם "נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה" (סעיף 22(ב) לחוק העונשין).
עבירות על חוקיות היבוא - פסק הדין בענין חכם
סעיף 7 לפקודת היבוא והיצוא כולל את הוראת העונשין של הפקודה: "היצואן או היבואן של הטובין או סוכנו, או שולח הטובין וכל המנסה להשיטם, דינו - מאסר שנתיים או קנס פי שלושה משווי הטובין או משווי אמצעי ההובלה ששימשו להובלתם, הכל לפי הסכום הגדול יותר".
פסק הדין בע"פ 156/58, היועץ המשפטי לממשלה נ` אברהם חכם, פ"ד יג(1), 651 ,עמ` 655-656 קבע כי העבירות המנויות בפקודה הינן מסוג אחריות קפידה. בפסק הדין הוסבר כי העבירות שבפקודה הינן מסוג אחריות קפידה לאור המצב ששרר בזמן חקיקת הפקודה (שנת 1939 !), מצב של מלחמה, בו היה צורך להטיל פיקוח מחמיר ביותר על היבוא והיצוא:
“The external trade of this country was, of necessity, subject to severe restrictions in war- time, owing to the need to conserve home resources, to restrict unessential imports, to ensure that the most economical use was made of shipping space, to make the most use of assets marketable abroad and to prevent supplies likely to benefit an enemy from reaching his hands.” ...
"אין ספק כי החרדה הגדולה להגשמת המטרות האמורות ומניעת סיכולן בתקופת המלחמה חייבה הטלת אחריות מוחלטת על מי שהיה עובר על האיסור של הבאת סחורות לארץ בניגוד להוראות הצו ושלא היתה כוונה לכלול בעבירה זו שום יסוד של mens rea, פן תיעשינה אותן המטרות, או אלו מהן, פלסתר; ודין זה חל גם התקופה שלאחר המלחמה ובמידה שמטרות אלו מיועדות להקל על מדינת ישראל להתגבר על קשייה הכלכליים ומצוקתה הכספית...."
במלים אחרות, לפי פסק הדין הנ"ל, אם ליבואן אין אישור של הרשויות בניגוד לאמור בצו יבוא חופשי, הוא מבצע עבירה פלילית, ואין זה משנה מה הוא חשב ומה הוא ידע ולמה התכוון.
אבסורד
הדברים מגיעים למצב אבסורדי. מעשה ביבואן שייבא טובין, ושעל פי הסיווג שיעץ לו סוכן המכס שלו, הטובין לא היו חייבים באישור משרד ממשלתי מסוים. אחד המעריכים ברשות המכס סבר שהסיווג צריך להיעשות בפרט אחר, המצריך קבלת אישור משרד ממשלתי. והואיל והאישור לא צורף, נדרש אותו יבואן לשלם כופר של כמה אלפי שקלים!
נניח שאמנם רשות המכס צדקה בסיווגה, אולם היה הגיון בסיווג שהוצע על ידי סוכן המכס ("קשה סיווגו של מוצר כקריעת ים סוף", כתב פעם בית המשפט העליון באחד מפסקי הדין) - האם נכון לקבוע שהיבואן ביצע עבירה פלילית???
צריך לבצע רוויזיה - פסק הדין בענין מיטראל
מאז מתן פסק הדין בענין חכם חלפו למעלה מארבעים שנה, והנסיבות המנויות בו השתנו כליל. כיום אנו עומדים בפני מצב של חשיפה עצומה ליבוא המתבטאת הן בהקטנת מכסים והן בביטול הגבלות על היבוא והיצוא. אין לשכוח כי מדינת ישראל הצטרפה לארגון הסחר העולמי שחרת על דגלו את הליברליזציה בסחר בינלאומי, וחתמה על מספר הולך וגדל של הסכמי אזור סחר חופשי שמטרתם ביטול מכסים והקטנת הגבלות על היבוא.
מטרות כמו שמירה על משאבים מקומיים, מניעת יבוא בלתי-נחוץ, שמירה על מקומות הובלה באוניות לשעת הצורך, ועוד, שלשמן הוגבל היבוא והיצוא, הפכו למשניות ביותר, בעקבות המהפך העצום שעבר סחר החוץ של מדינת ישראל בעשורים האחרונים.
זוהי אינה רק דעתנו. כדברים אלו קבע בית המשפט העליון בענין מיטראל (בג"צ 3872/93, מיטראל בע"מ נ` ראש הממשלה ושר הדתות, פ"ד מז(5), 485), תוך התייחסות מפורשת וממוקדת לפקודת היבוא והיצוא:
"אכן, כך נקבע דין בתקופת מלחמת העולם השניה ואף בשנותיה הראשונות של המדינה, בשנות החמישים והשישים. (...) ואם נזכור כי הוראה זו [בפקודה] - וכן הוראות הצו - הותקנו בתקופה של מלחמת העולם השניה, כי אז המסקנה הבלתי נמנעת תהיה שכוונתו [של המחוקק] היתה להטלת פיקוח חמור דוקא. פיקוח כזה היה הכרחי אותו זמן כדי להבטיח, בין השאר, את השמירה, במידה האפשרית, על מלאי מטבע-חוץ, מניעת ייבואן של סחורות בלתי נחוצות ובלתי חיוניות, ניצול מכסימלי של המקורות הכספיים והנכסים הניתנים למכירה שבחוץ-לארץ, שימוש בדרך החסכונית ביותר באמצעי ההובלה, מניעת הגעתם של צרכי האספקה לידי האויב וכיוצא במטרות כאלה, הכל לשם הגברת המאמץ המלחמתי וביצור המשק הכלכלי של הארץ.
דברים אלה נשמעים באוזנינו כמו באו מעולם אחר, ואכן מעולם אחר באו. כך היה בשכבר-הימים, בימי מלחמת העולם השניה ובשנים קשות שלאחר קום המדינה, בימים של צנע והקופה ריקה. האמנם ניתן לטעון כך גם כיום, והרי אסמינו ומחסנינו מלאו כל טוב והחנויות גדושות בשפע מן המיטב בעולם כולו."
חוקי היסוד
בשנת 1992 נחקק חוק יסוד: חופש העיסוק, הקובע כי "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו", וכן: "הוראות חיקוק שאלמלא חוק-יסוד זה או חוק-היסוד שבוטל כאמור בסעיף 9, היו תקפות ערב תחילתו של חוק-יסוד זה יעמדו בתוקפן עד יום א` בניסן תשס"ב (14 במרס 2002), אם לא בוטלו קודם לכן, ואולם פירושן של ההוראות האמורות ייעשה ברוח הוראות חוק-יסוד זה".
פרשנות נכונה ומידתית של הוראות העונשין של פקודת היבוא והיצוא חייבת להביא בחשבון את הזכות החוקתית לחופש עיסוק. קביעת נורמות צרות ומגבילות, כפי שהוסברה, בפסק הדין בענין חכם, אינה עולה בקנה אחד עם זכות חוקתית זאת.
ועוד משהו. בית המשפט העליון בענין מונוגיל (ע"א 666/88 מ"י נ` מונוגיל תעשיות מזון בע"מ, פ"ד מו(4) 1) קבע כי יש לפרש בצורה מצרה את הסמכויות המוקנות לרשות המינהלית במסגרת פקודת היבוא והיצוא, תוך התחשבות בחוקי היסוד:
"סעיף 8(א) לפקודת היבוא והיצוא מעניק לרשויות המכס סמכות לשלול זכות קניין של הפרט ללא כל צורך בפיקוח או בהחלטה של בית משפט(...)
נקבע בבית משפט זה לא אחת, שסמכויות כה רחבות הנתונות בחיקוק מימי המנדט לרשויות מנהליות, יש לפרשן בצורה מצרה...
בפרשנו, אם כך, את היקף הסמכות הנתונה לרשויות המכס על פי סעיף 8(א) לפקודת היבוא והיצוא, עלינו לקחת בחשבון את זכות היסוד של האדם לבל יפגעו בקניינו".
הדין הרצוי
עיקרון זה, שנקבע בענין מונוגיל, יש להחיל על ענייננו. יש להביא בחשבון כי מדובר בדבר חקיקה מנדטורי וארכאי הקובע הוראות גורפות ודרקוניות. בעידן חוקי היסוד, ולנוכח ההתפתחויות העצומות במדיניות סחר החוץ של מדינת ישראל, יש לפרש את פקודת היבוא והיצוא באופן מצר, לרבות הוראות העונשין.
עיקרו של דבר: אין לפרש, לדעתנו, את הוראות העונשין של פקודת היבוא והיצוא ככוללות עבירות מסוג אחריות קפידה. לדעתנו, לעבירות אלו חייבת להתלוות מחשבה פלילית, או לכל הפחות רשלנות. באותם מקרים שבהם היבואן יוכל להצביע על תום לב מצידו - אין לראות בו כמי שביצע עבירה פלילית, ואין מקום לדרוש ממנו תשלום כופר.
