זהו סיפור ישן על אוויטה וחואן 

סיפור האהבה בין אווה דוארטה, צעירה ארגנטינאית נטולת מעמד וכסף לבין חואן פרון, נשיא ארגנטינה הפך לאחד מסיפורי האהבה הלוהטים והמפורסמים של המאה ה-20. בשנת 1944 פגשה אווה דוארטה, צעירה ארגנטינאית שאפתנית, את חואן דומינגו פרון, נשיא ארגנטינה, שגילו היה כפול משלה: השניים התאהבו ואוויטה הצעירה הפכה לפילגשו, ואף החלה לייעץ לו בעניינים פוליטיים-מדיניים. כוחה האמיתי והשפעתה באו לידי ביטוי שנה אחת מאוחר יותר, כאשר הגנרלים, שחששו מהשפעתו הרבה של פרון, שנבחר שנה קודם לכן לשר העבודה והרווחה (במסגרת חילופי השלטון),  ניסו להיפטר ממנו באמצעות מעצר שווא.
אוויטה, בשיתוף פעולה עם מנהיגי ארגוני הפועלים, ארגנה הפגנת ענק של 200,000 איש שהגיעו לכיכר מאי בדרישה לשחררו. בבחירות דמוקרטיות שנערכו לאחר מעצרו נבחר פרון לנשיאות, נשא את אוויטה לאשה והפך אותה לגברת הראשונה של ארגנטינה.
בשנים הבאות המשיכה אוויטה להקדיש מזמנה להמונים. היא הייתה אשת התקוות של ארגנטינה (La Dona De La Esperanza). ההופעה המושכת, הכריזמה המתפרצת ונאומיה הפופוליסטים, הפכו אותה ליקירת ההמונים. בשנת 1950 הוצע לה תפקיד סגנית הנשיא, אך היא נאלצה לסרב בשל מחלת הסרטן שתקפה אותה. המחלה דרדרה את מצבה במהירות, ובשנת 1952, בגיל 33 בלבד, נפטרה אוויטה. בעקבות מותה הוכרז אבל לאומי בארגנטינה, והמוני העם התייפחו ברחובות ובכנסיות ברחבי המדינה. כאשר גופתה החנוטה הוצגה לראווה, נעמדו ההמונים ונפרדו מאשת הנשיא האהובה. הגופה, אגב, המשיכה את הביוגרפיה הסוערת שלה, והייתה מוקד עלייה לרגל עד נפילתו של חואן פרון בהפיכה צבאית נוספת ב-1955.
פרון נאלץ לצאת לגלות, וגופת אשתו המנוחה הוברחה גם היא אל מחוץ לגבולות המדינה והגיעה למילאנו, שם נקברה. ב-1971, לאחר 16 שנה, הוצאה מקברה והועברה לקבורה פעם נוספת - הפעם במדריד. זמן קצר לאחר מכן שב פרון מהגלות, ונבחר לקדנציה נוספת כנשיא ארגנטינה. אולם פרון הספיק למלא את תפקידו שנה בלבד: ב-1974 נפטר, וגופתה של אוויטה הוחזרה סוף סוף למולדתה, והוצגה לצד גופתו של פרון במעון הנשיאותי. השלטון החדש במדינה חשש שהמקום ייהפך למעין מקדש לבני הזוג, ושתי הגופות הופרדו זו מזו. אוויטה נקברה, באופן סופי (ככל הנראה), באחוזת הקבר של משפחתה, משפחת דוארטה, בבית הקברות לה רקולטה בבואנוס איירס. קברה משמש עד היום מוקד עלייה לרגל למעריציה, ושאר סקרנים ותיירים. כדי למנוע את גניבת הגופה, היא קבורה במעין כספת בטון בעומק רב באדמה.
אוהדיה ראו בה קדושה, וחלקם אף פנו לאפיפיור בכדי לקבל גושפנקא רשמית לקדושתה. הללו נענו בשלילה, אך המיתוס של אוויטה בארגנטינה יימשך כנראה עוד דורות רבים.