סביר להניח שכוכבי "רוקדים עם כוכבים" המכירים היטב את צעדי הטנגו, הריקוד הארגנטינאי הלוהט, אינם יודעים מנין צמח וכיצד צבר פופולאריות בעולם כולו. אחת הגרסאות גורסת כי הטנגן החושני נולד בין סמטאותיה ובתיה של שכונת לה בוקה בלב בואנוס איירס שהפכה משכונת עוני לשכונה בוהמיינית ולמרכז חיי הלילה של בואנוס איירס.
הריקוד נחשב בתחילת דרכו לריקוד "נחות" עקב חושניותו, והרקדנים נאלצו להסתפק באתרים מפוקפקים כגון בתי בושת, מסעדות עממיות ובתי קפה צדדיים. הריקוד, הכולל נגיעות חושניות, ליטופים מרומזים וחיבוקים עוצרי נשימה, זכה לגינויה של הכנסייה. כיוון שהטנגו נחשב לבלתי ראוי לנשים מהוגנות, היו בנות הזוג מצרך נדיר, והגברים נאלצו לרקוד עם בני זוגם.
את הריקוד בצורתו הראשונית הביאו ככל הנראה המהגרים העניים, שרבים מהם התגוררו, בלית ברירה, בשכונת הנמל.
רק בתחילת המאה ה-20, עת צבר הריקוד פופולאריות בצרפת, שנחשבה אז לבון טון תרבותי, הסכימו הארגנטינאים "המהוגנים" להתייחס לריקוד כחלק מתרבותם ולאומיותם. התוצאה: הריקוד שנחשב למושחת, קיבל הכשר, צבר תאוצה, והפך להיות לחלק מזהותה של ארגנטינה בכלל, ובואנוס איירס בפרט.
מועדוני טנגו נפתחו בעיר כפטריות אחרי הגשם, בעיקר בשכונת סן טלמו (San Telmo), האזור העתיק בעיר. רוב הרחובות בשכונה מרוצפים ולא סלולים, ופנסי הרחוב העתיקים מתחילת המאה, שניצבים בה בגאון, מוסיפים לנופך הרומנטי-חושני.
בימי ראשון הופכת השכונה לשוק עתיקות חביב. דוכני רחוב מוקמים על המדרכות, ומופעי רחוב מועלים (בדרך כלל טנגו כמובן), להנאת העוברים ושבים. חלק מהרקדנים נותנים ביצועים מרשימים, שאינם נופלים במאומה, מאלו המועלים במועדונים הרשמיים.
המאמר נלקח מתוך פורטל תיירות וטיולים בעולם ובישראל - דיסקברי , המתמחה בארגון טיולים ליעדים שונים בעולם, ביניהם גם טיולים לסרי לנקה וגם טיולים מאורגנים למרוקו
