חיים ומוות ביד הלשון- עולם הקריאה בתרבות הקורספונטדלית
העולם שלנו אחרי מהפיכת התקשורת והגלובליזציה הפך, כפי שרבים אוהבים לכנות אותו, ל"כפר גלובלי" בו זרימת הידע היא בלתי פוסקת ומכסה את מרבית רבדי החיים, החל משיחות חולין בין חברים, תקשורת בין משרדית, וכלה בניתוחי לב מדויקים שמתבצעים ממרחק של אלפי קילומטרים.
עם זאת, בכל תהליך "התכווצות" העולם, נדמה כי נוצרים אט אט חריצים בתרבותינו; נדמה כי תרבות ההתכתבות, ה"קורספונדנטליציה" בכל אמצעי התקשורת והעברת המסרים המהירים, גורמת לניוון בקרב בני התשחורת כמו גם בחכמי הכפר. כאבנים ששחקו מים, תרבות הקריאה, הפולקלור העממי, הוחלפו בהחלפת מידע מהירה, התבטלות אל מול מרקע שומם אליו כווצו חברינו כולם כמו גם שאיפותינו, חלומותינו, ואפילו השכלת העולם שלנו.
אם כן, כיצד ניתן להשיב את האבוד, כיצד ניתן להשיב את הנוער לתלם, והאם אכן העתיד שלנו מצוי בקופסת פלסטיק המקרינה ישירות למרכז העונג במוחנו?
נדמה, כי לא רק תקשורת ההמונים גבתה את מחירה בחיינו, אלא גם הנוחות הגובלת בעצלות שבחיי המותרות. צהובונים הממלאים ליבם ואפם של צעירים בריח המתקתק של ריקבון הדור, דוגל ומקדש את חוסר העשייה, את הבטלות, את החיפוש אחר הריגוש הקרוב וחסר התכלית.
תעשייה הקולנוע, כדוגמא צורמת לאותה נישה שנבלה, נדמה כי מקדישה זמנה בחיפוש אחר ריגושים זולים במקום אחר משמעות.
אותה תרבות, אותו עולם, שכונן לתוכן ולערך, שקידש את היופי והחוכמה, שערג למשמעות ולתוכן, קורס תחת עול הקדמה, ובחוסר צדק.
יופיו של העולם נובע מתוכו עצמו; וכי לא אמר זאת בכדי פו הדוב בספרו "הטאו של פו":
"עוגות מוקפצות מוקפצות, דגים יש במים וגם לי קושיות
תנו לי חידות כי לי פתרונות, עוגות מוקפצות מוקפצות מוקפצות"
היופי והתום המונחלים כערכי על בספרו של א.א. מילן, מחזקים כתומכות ברזל בנבואת הנביא ירמיהו, כי יש פיחות בדורותינו, וחורבננו יבוא מתוכנו. הפתרון, איפוא, מונח כעלה הזית מבעד עיננו- החינוך.
אם כך, אין לנו אלא להלין על עצמנו; שלא היינו יותר קשובים למשאת ליבנו. שלא היינו אחראיים יותר לדור העתיד. שלא הסכתנו באשר עולמנו חורב עלינו מבפנים.
לכן, עלינו לפעול במהרה לתקן את המעוות. על אף ולמרות עשרות פרויקטים מבית היוצר של משרד החינוך לשינוי הסטאטוס קוו, ממשיכות הביקורת ביקורות חוץ מהOECD להיערם, כי ילדינו עומדים אל מול תהום הנשייה האינטלקטואלית, באשר אנו מוצאים אותם שנה אחרי שנה נכשלים במקצועות הליבה הנכספים- מתמטיקה ואזרחות, ואף המחוננים שביניהם עומדים ב5% הנמוכים שבסקאלה.
"האופק החדש"- פרי בית היוצר של משרד החינוך, איזון של רצון ההורים והתלמידים לשעות נוספות ועזרה נוספת של המורים, תחת בלימה מתמדת של משרד האוצר, עשוי לשמש כקרקע פוריה לעתיד ורוד יותר, אם ניתן לו את המקום הראוי בחברה שלנו.
בשורה התחתונה, קצו הימים בהם ניתן ערך לאוטודידקטיות גורפת; "חנוך הנער לפי דרכו" (משלי) מתחוור כסכנה תרבותית-התפתחותית לנער ולחברה שלנו.
פרויקטים חוצי מדינה, דוגמת תוכניות המצוינות לנוער באוניברסיטאות, ארגוני ההתנדבות הענפים, תרמו לסיום הבצורת התרבותית באזורם. ערים כמו רמת השרון ושוהם, שבמשך שנים שמו דגש על התנדבות ומעורבות חברתית, פוקדות באופן חוזר ונשנה את המקומות הראשונים הארציים בדירוגים אקדמיים וביצועי תלמידים. נדמה כי הקשר אינו עלום. מחקרים רבים הוכיחו כי מעורבות חברתית החזירה את ילדינו "לרחובות" ופתחו בפניהם את הצוהר לעולם שנסתם אט-אט עם ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות.
לצידם, החלו להנץ מסגרות חינוכיות אלטרנטיביות דוגמת בתי ספר דמוקרטיים, הנותנים כלים בידם של התלמידים לעצב את פני בית הספר במודל דמוקרטי-ערכי כפי שראוי במוסדות ישראל, תוך יישום של גופי המדינה- מבצעת, מחוקקת, שופטת וגוף מבקר. ונראה כי ההצלחה לא איחרה לבוא- עשרות בני נוער שהמערכת הקונבנציונאלית וויתרה עליהם, וראו פעם אחר פעם את הדלת האחורית של החינוך הממלכתי, מצאו בית חם ותומך בחינוך הדמוקרטי, שהשיב אותם למסלולם והעמידם על הרגליים כאזרחים מן השורה- מלאי ערכים ותובנות חברתיות מחינוך שאינו אלא מיקרוקוסמוס של המדינה כולה; עיצוב דור המחר.
משכך, ומאחר שהכלים קיימים זה מכבר, ואין כל צורך בהמצאת הגלגל מחדש, מוטלת בידינו החובה לקחת חלק בהצלה החשובה ביותר: הצלת הנוער מגלייה תרבותית ואקדמית- אם במעורבות חברתית, ואם במסגרות חינוכיות אלטרנטיביות; הנוער הוא המחר שלנו- ואין לנו ארץ אחרת.
