מדינת ישראל:המתח בין היותה מדינת העם היהודי ובין היותה דמוקרטיה 

מבוא
פלד (1993) המייצג כאן את הגישה התלת-מימדית לעוצמה((LUKES,1974 ,וסמוחה (הגישה הפלורליסטית) ואייזנשטט (הגישה הפונקציונלית)- המייצגים כאן את הגישה החד-מימדית (LUKES,1974.
פלד (1993),המוסיף בסיס לגיטימציה של אתנו-רפובליקניזם שמהווה את האופציה אטרקטיבית המסוגלת לגשר בין עיקרון השויון בפני החוק לבין יחס "מעבר למה שהצדק מתיר" - כלפי יהודים,מדבר בעיקר על המיתוסים מתקופת הישוב אשר מהוים את הבסיס הלגיטימי לחוסר שתוף ערביי ישראל ב"טוב הקולקטיבי" מתוך הדגשת יחסי העוצמה המתרחשים כבר משלב הרצונות המופנמים של הפרטים בחברה וטוען כי המתח בין יהודיותה של מדינת ישראל-ומחויבותה לדמוקרטיה מחייב נסיגה מאחד הערכים.
סמוחה (1990),המייצג את הפלורליזם וטוען לעומת זאת כי,מדינת ישראל מתפקדת באורח סביר עם המתח בין האופי היהודי של המדינה לבין אופיה הדמוקרטי.הפלורליסטים ((SMOOHA,1990 טוענים כי הנגוד לכאורה בין הדמוקרטיה לבין ערכי הלאומיות, הדת והקולקטיביזם,הביא להווצרות דפוס יחודי של דמוקרטיה פורמלית, המקפידה על הפרוצדורה אך מקפידה הרבה פחות על תכנים דמוקרטיים מהותיים.
הדמוקרטיה המודרנית ניצבת מול צורך בקיום דפוסי ממשל ושלטון המתיימרים להלום אותה מחד-גיסא, ומול היותה כלי שרת בידי האוחזים בעוצמה לביסוס הסדרים שונים ודפוסי התנהגות חברתית שיבטיחו את המשך שליטתם במשאבי העוצמה, מאידך-גיסא. מצד אחד מחוייב השלטון, לכאורה, לזכויותיו הפוליטיות של האזרח, כגון:זכויותיו האישיות לקבלת מידע, חופש הביטוי, פרטיות, חופש הדת והמצפון. לעומת זאת, קבלת הנחות היסוד בדבר אי השויון הבסיסי בנגישות ובבעלות על משאבי העוצמה וזיהוי ההסדרים המנציחים אי-שויון זה לרווחת הנהנים ממנו,מחייבת לתפוס את המדינה כפועלת בניגוד לזכויות הפוליטיות והאישיות של הפרט. ואכן פאראדיגמות שונות התקשו לכלול את שתי התפיסות הנוגדות הללו, בקשר לתפקיד המדינה הדמוקרטית, בכפיפה אחת.
אחד הפתרונות המקובלים לבעיה זו הוא ההבחנה בין המרכיב הפורמלי של הדמוקרטיה, המתייחס בעיקר לתהליך הבחירות לבין המרכיב המהותי-ליברלי של הדמוקרטיה (שפירא י.,1977). תוכנו העיקרי של מרכיב זה הוא הגדרת זכויות הפרט והמיעוטים וההגנה עליהם ברמה המהותית . קבלת הבחנה זו מאפשרת להסביר את קיומן של פרוצדורות ממשל ושלטון דמוקרטיות מזה, והנצחת אי השויון תוך אי קיום תחרות הוגנת על משאבי עוצמה מזה.
קבלת הנחות היסוד בדבר הווצרות מונופול על עוצמה בידי קבוצות חברתיות מסויימות, יוצרת איפוא סתירה בין קבלת הדמוקרטיה כהויה מהותית לבין שאיפת המעמד השליט להנצחת יחסי העוצמה הנהוגים בחברה.
הפרטים בחברה המודרנית פועלים במסגרת מוגבלות קוגניטיביות-תודעתיות שאין ביכולתם להשתחרר מהן. במצב כזה אין המעמד השליט זקוק לפיקוח מתמיד על הפרטים ודי בכך שהוא מבטיח כי בני האדם לא יוכלו להשתחרר מקונבנציות מחשבתיות מובנות המובילות אותם קבלת רעיונות מסויימים. כדי להבטיח את חוסר היכולת של הפרטים להשתחרר מאותן קונבנציות מחשבתיות יש צורך במנגנונים רבים ומורכבים.


רקע תאורטי
מושג העוצמה במדעי החברה.
כבר אריסטו השתמש במושג העוצמה לאפיון משטרים ולציון ההבדלים ביניהם. כמו-כן נעשה שימוש במושג זה ע"י אריסטו ופילוסופים אחרים בני דורו לשפיטת המוסריות של מערכות פוליטיות. הבנת יחסי העוצמה בין המרכיבים השונים של גוף משטרי הוותה תנאי מפתח להערכת מוסריותו או צדקתו של גוף זה. ההתענינות במושג העוצמה הקיפה הוגים רבים בנוסף לאריסטו: אפלטון, מקיאבלי,הובס ,מרקס, פארטו, לאסוול ואחרים.
מרכזיותו של מושג העוצמה היא תולדת חשיבותו להבנת יחסים בין אישיים ובין קבוצתיים בתחומי חיים רבים. ניתוח העוצמה מתקשר להבנת הקשרים הבין אישיים במשפחה. התאגדויות וקבוצות מסוגים שונים בתחום הכלכלי, הצבאי, הספורטיבי ועוד, בקשרים בין מפלגות במדינות בעלות משטר פרלמנטרי, וביחסים בין מדינות או אפילו גושים של מדינות.
חוקרים הרואים בסכסוך את המרכיב הבסיסי של יחסים חברתיים ייטו לאפיין עוצמה כבעלת סכום קבוע, כך שעליה בעוצמתו של אחד מהמרכיבים בגוף החברתי מביאה בהכרח להורדה בעוצמתו של מרכיב או מרכיבים אחרים.
ואילו חוקרים הרואים בשיתוף פעולה את הבסיס של אינטראקציה חברתית ייטו לראות את העוצמה כבעלת סכום שאינו קבוע.
אי ההסכמה נובעת גם בגלל תחום המצבים החברתיים שאליהם מכוונות ההגדרות. ניתן להבחין בין הגדרות של עוצמה המכוונות לקבוצות בנות שני חברים בלבד, לקבוצות בנות שלושה חברים ויותר, שבהן קיימת אפשרות ליצירת קואליציה בין שני חברים או יותר כנגד שאר החברים: לגופים הצבעתייים (כמו פרלמנט או חברת מניות) בעלי כללי הצבעה מוגדרים היטב: לארגונים כלכליים: לארגונים צבאיים: לארגונים פוליטיים:למדינות ולגושים של מדינות.
באם מתרגמים שאלה זו למונחים של תורת המשחקים, אזי השאלה היא אם ניתן לבנות מודל מתאים למצב האינטראקציה התוך קבוצתית כמשחק בעל סכום אפס או כמשחק שסכומו שונה מאפס. מנקודת המוצא של דאהל (1957), נראה כאלו "המשחק" התוך זוגי הוא בעל סכום קבוע : ראייתם הכוללנית המביאה לנקודת מוצא זו מדגישה את מצב הסכסוך ביחסים חברתיים. פרסונס (1963, (PARSONS מציג גישה הפוכה בהגדירו את העוצמה "כיכולת כללית המבטיחה ביצוע התחייבויות... כאשר ההתחייבויות הינן לגיטימיות מבחינת קשריהן למטרות קולקטיביות. וכאשר במקרה של הפרת ההתחייבויות הן נכפות על-ידי סנקציות". נקודת המוצא של פרסונס היא יחסים תוך קבוצתיים המבוססים על שיתוף פעולה ולא על מצב מתמיד של סכסוך, כאשר שיתוף פעולה זה מאפשר מאמץ משותף להשגת מטרות נכספות. מצב של סכסוך ייחשב על-פי פרסונס, שהעוצמה איננה קבועה וסופית, אלא ניתן להגבירה ע"י ייצור עוצמה נוספת. הגברת עוצמתו של A איננה מחייבת את הקטנת עוצמתו של .B
שולצה (1961, (SCHULZE, היר (1956, (HEAR, וארליך ודה-אנטוניו (1961, EHRLICH & ANTONIO (DE. לדבריהם, העוצמה היא היכולת לשלוט באחרים או לשלוט בתהליך של קבלת החלטות. פולסבי (1963, (POLSBY טוען לעומתם כי כי ההגדרות במונחים של יכולת פוטנציאלית לקויות מבחינה מדעית. כדי לקבוע אם לחבר בקבוצה ישנה עוצמה, טען פולסבי, יש לבחון את מהלך המאורעות שבהם העוצמה באה לידי ביטוי. לאסוול וקפלן (1950, KAPLAN & (LASSWELL גם הם שמים את הדגש על התנהגות ממשית ותוצאותיה.

עפ"י LUKES (1974) ישנן מספר גישות לדיון במושג "עוצמה" ,כאשר כל הגישות מנסות לענות על 2 שאלות:
1) איך ניתן לזהות מצבים שבהם מופעלת עוצמה.
2) איך מתחלקת העוצמה בחברה-מיהם בעלי העוצמה בחברה.
הגישה החד-מימדית:
גישה זו צומחת מן הגישה הביהביוריסטית,מניחה הנחה של אינדיבידואליזם מתודולוגי : רציונליות בשלוב עם עשיה מכוונת.הגישה מניחה קיומו של סדר העדפות מוצע,ופעולות המיועדות למימושו של אותו סדר העדפות.
ניתן לחקור רק את מה שניתן לצפיה.
דאהל (1957) הציע להגדיר את עוצמתו של Aביחס לB- במונחים של תוצאות פוטנציאליות או מעשיות של פעולותיו. במילים אחרות, דאהל מציע להגדיר את עוצמתו של A ביחס לB - באמצעות השינויים שA- גורם או עשוי לגרום להתנהגותו של Bהשאלה המענינת האם העוצמה במערכת אינטראקטיבית כל-שהיא קבועה . תשובה חיובית לשאלה זו גוררת בהכרח את מסקנה שעליה בעוצמתו של אחד מבני הזוג מקטינה את עוצמתו של בן הזוג האחר,כנ"ל לגבי גופים אינטראקטיביים עם מספר משתתפים גדול יותר.

החסרון בגישה זו שישנם מאבקים בלתי גלויים,ועל פי גישה זו לא ייחשבו.בקורת זו מהווה את הבסיס לגישה הדו-מימדית.
גישה דו-מימדית
אם נרצה לבחון עוצמה עלינו לחפש גם את אי-ההחלטות,את המקרים בהם המאבק אפילו לא מתחיל.פאסיביות גם היא יכולה להצביע על עוצמה- כי בעלי העוצמה מניחים כי האינטרסים שלהם יילקחו בחשבון - גם אם לא יהיו אקטיביים.ישנה גם שליטה סמויה במוסדות ערכים.אשר על פי גישה זו ילקחו בחשבון.
בגישה זו החסרון הבולט הוא שקשה לזהות את האינטרס משום שהוא סמוי,ועם הבעייתיות הזאת מנסה להתמודד הגישה התלת-מימדית.
הגישה התלת-מימדית
יחסי עוצמה מתרחשים כבר בשלב הרצונות של הפרטים.האני שלנו מיוצב עפ"י עוצמות שמופעלות עלינו ע"י אחרים.את ההנחה שהיות הפרט אוטונומי ורציונלי (חופשי ומודע לאינטרסים שלו) צריך לגנוז.
הגישה התלת המימדית חוקרת את התרבות ואת האופן שבו נוצרים סולמות של עדיפויות על ידי המבנה החברתי,ישנם דברים שנמחקים מלכתחילה מסדר העדיפויות.את "הרציונליות" שלנו אנו מפעילים במסגרת מוגבלת מראש.
שליטה נוצרת דרך תודעה כוזבת: המאוויים מלכתחילה מצומצמים,החברה פלשה לתודעתנו ואנו מזהים בטעות - שהצרכים שלה - זה הצרכים שלנו.
"קונספט ההגמוניה" של גרמשי (1971) עסק ברעיון כי תהליך החשיבה מותנה למעשה במספר תפיסות בסיסיות של בני האדם כלפי המציאות, המאלצות אותם להגיע אליהם בסוף התהליך,ולהבניית מסגרות חשיבה,כך שהחשיבה לפיהן תוביל בהכרח לתוצאות הרצויות למעמד השליט, תוך יצירת האשלייה כי מסגרות חשיבה האלה הן אקסיומטיות ואין עליהן עוררין. לכן אין מבחינת המעמד השליט צורך לכפות את האידיאולוגיה שלו במישרין, ודי לו בהשלטת תבניות חשיבה שלו כאידיאולוגיה הכללית. קבלתה של תפיסת מציאות משותפת לחברה כולה מבטיחה דחייתה או ביטולה של התמרדות כללית של המעמדות שאינם נהנים מהסדר החברתי הקיים. ככל שתפוצתן של מסגרות החשיבה והקונבנציות לגבי תפיסת המציאות רחבה יותר, כן קטנה הסכנה למעמד השליט. לפי-כך, על המעמד השליט לפנות לאפיקי פעולה בעלי תפוצה נרחבת כשפה, חינוך, תקשורת וחוק ומשפט.

ביקורת מתודולוגית.
מודל כזה של שליטה תודעתית קשה להוכחה מבחינה מתודולוגית, שכן מעצם טבעו הוא עוסק בדפוסים שאינם גלויים לעין ולכן מסובכים מאוד להעברה מרמת הטענה התאורטית לרמת המחקר האופרטיבי ולמדידה אמפירית. בעיה לוגית נוספת בבדיקת טענה של שליטה תודעתית היא שעל-פי הטענה, השליטה היא מתמדת וקרובה לטוטאלית ולכן אין אפשרות להשוות את תפוקות המערכות במצב של שליטה לעומת מצב של העדר שליטה.
וLUKES- (1974) אמנם נזהר מלהגיד שהוא יודע מהו האינטרס האובייקטיבי,על ידי כך שהוא אומר שהאינטרס האובייקטיבי ,הוא אותו שהפרט היה בוחר בו - בחברה דמוקרטית לחלוטין.



גישת הקונפליקט
מדינת ישראל אינה מדינתם של אזרחיה אלא מדינת העם היהודי,האינטגרציה המוצעת לערבים (אם בכלל) אינה קולקטיבית תרבותית אלא אינדיבידואלית.
עליית מושג הלאום הבליטה את הקשר האידיאולוגי הפנימי בין הלאומיות היהודית לבין הדת היהודית. הדת הפכה לחלק מרכזי מן ההצדקה האידיאולוגית לקיומו העצמאי של העם היהודי במדינה משלו ומאוחר יותר לכלי חשוב באבחנה בין רמות שונות של זכויות אזרחיות המוענקות לתושבי המדינה. הקריטריון הדתי שימש מכשיר נוח לאבחנה בין קבוצות תושבים שונות ולפי-כך הקשר בין הדת היהודית והלאומיות היהודית הודגש על-ידי השלטון היהודי, בין השאר כדי לאפשר הקצאת משאבים באורח לא פרופורציוני לקבוצות שונות באוכלוסיה.
פלד מדבר על מיתוסים:אספקט קולקטיבי,חלוציות,הגדרה יהודית - מזוהה עם ציונות,בטחון.החלוציות - כדת האזרחית של תקופת הישוב,ישנה בו מגמה רפובליקנית חזקה,שליחות קולקטיבית לקבוצה אתנית מוגדרת "בא"י קם העם היהודי..." מתקופת הישוב הוולונטריסטית עוברים ל"ממלכתיות":מיסוד רעיון השליחות (חלוציות),בחוק השבות,פגיעה בעיקרון השויון לטובת הזכות הראשונית של כל יהודי.

גם הממלכתיות - כאסטרטגיה בה בחרה הנהגת מפא"י לעריכת סלקציה בין סוגים שונים של מיתוסים וסמלים היסטוריים,היתה בעלת אופי רפובליקני,לדעת פלד,באשר הדגישה כאמור את המשותף והקונסנזואלי בחברה על בסיס מסורתי.
הקולקטיביזם הוא גם אחד מיסודות הלאומיות והדת היהודית, שראו תמיד ברווחת הכלל אינטרס עדיף על רווחת הפרטים המרכיבים את הכלל. במציאות הכלכלית בארץ ישראל נוצר פער בין אידאל הקולקטיביזם לבין המדיניות המעשית שעודדה הקמת משק קפיטליסטי. הפער הזה נשמר בין השאר משום שנוצר אינטרס מובהק לאליטות המייסדות לשמור על מבנה אידיאולוגיה שהעניקה לגיטימציה לעמדות הכח המרכזיות אותן תפסו אליטות אלה.
מחקרים רבים שנקודת המוצא שלהם היא גישות קונפליקט שונות,הראו כי הסדרים הנהוגים בתחומי חיים רבים ומגוונים מנציחים למעשה מונופול על עוצמה בידי קבוצות מסויימות.וכי בניגוד להנחות הפלורליסטיות, הם לא מונעים היווצרותו של מונופול כזה. לטענת גישות אלו,עצם קיומם של ההסדרים הללו, בנוסף לתוכנם, הוא ביטוי ליחסי העוצמה בחברה ולשיקולי חוסר השויון הבסיסי בנגישות למשאבי עוצמה ובבעלות עליהם. מכיון שכך מועלת הטענה כי בעלי המונופול על משאבי העוצמה מעוניינים בביסוסם של ההסדרים השונים המנציחים את דפוסי חלוקת העוצמה ומונעים את שינויים.
לדעת פלד,אין להבין את התרבות הפוליטית הישראלית כמושתת על ליברליזם מחד ועל לאומיות יהודית מאידך,אלא כמושתת על שלושה עקרונות: רפובליקניזם,ליברליזם ואתניות המבחינה ביניהם.
ליברליזם:פרט אוטונומי ורציונלי,שויון זכויות וחובות,שויון אזרחי כנורמה עליונה.הפרטים מתקבצים לשם קידום האינטרסים של עצמם.אנשים משתתפים רק לשם אינטרס מובהק,האידיאל הוא של פרטיות,כמה שפחות לצורך השתתפות פוליטית.במדינת שרותים-ספוק צרכים מינימליים,אין תפיסה שלמדינה יש מחויבות קולקטיבית-המדינה לא אחראית על ה"טוב הקולקטיבי".
רפובליקניות
אריסטו נסח זאת-אנשים מתקבצים בחברה לשם השגת הטוב,ונשארים יחד-לשם השגת הטוב העליון.רוסו קרא לזה "הרצון הכללי".השותפות החברתית- אינה מהווה ויתור על חרות,להפך,רק ע"י הפעולה המשותפת -האדם יכול להשיג את חרותו.הפוליטיקה נתפשת כזו שיש לה יעד מורי-מחנך.אינטרסים ניתן ליצג. במדינת חזון-המדינה נתפשת כאמצעי לממש יעד,חזון משותף.
אתנו-רפובליקניזם:חלק מהחקיקה אתני וחלק רפובליקני.ה"טוב המשותף" בדמות בית לאומי לעם היהודי - לא נוגע לערבים.בסיס ההבחנה הוא על יסוד אתני.שרות בצבא - תרומה לבטחון כמעלה אזרחית לקהילה שהוא שייך אליה .בעצם מצבם של ערביי ישראל הם מילכוד - הם מקבלים זכויות ליברליות ,אך אינם יכולים להשתלב בתחום הרפובליקני.
דפוס האזרחות הרפובליקני מיושם עבור היהודים ואילו דפוס האזרחות הליברלי עבור ערביי ישראל.כתוצאה מיישום דפוסים שונים של אזרחות כלפי בני שתי הקבוצות האתניות נהנים ערביי ישראל פורמלית מזכויות שוות ,אולם מעשית יכולים רק יהודי המדינה לממש אזרחותם וליטול חלק בחלוקת הטוב החברתי הכללי.היהודים נתפסים כבעלי אותה "מעלה אזרחית" (VIRTUE (CIVIC המאפשרת להם להנות מהטוב החברתי ולהחשב כמשתייכים לקהילה.לעומתם המיעוט הערבי משתייך אמנם למדינה מבחינה פורמלית אך,הוא נטול אותה "מעלה אזרחית" שתהפוך את חבריו לחברי הקהילה.
דפוס האזרחות הליברלית מתמקד בפרטים,באוטונומיה שלהם,בשויון,בזכויות ובחובות שלהם.דפוס זה גם מניח כי מערכת הקשרים בין הפרטים מבוססת על היותם פרטים אוטונומיים מחד,אך מקיימים ביניהם מערכת ציפיות הדדית מאידך.
פוטנציאל לעוצמה ,משמעותו שכאשר יביאו אותו לידי מימוש - יהווה כפיה על האחרים.כאשר מדברים על פוטנציאל,מדברים על חלוקה.פלד מדבר בעצם על הון סימבולי,השלטון - בכוחו לקבל לגיטימציה ואז הוא בעל עוצמה,לא מדובר על עוצמה בהקשר החברתי-כלכלי רק בבעלות על הון (אם נדבר על גישה מעמדית),אלא שציונות - היא לגיטימציה להתישבותנו בארץ ישראל.זוהי היסטוריה דתית.התכונה המשותפת היחידה - היא דת משותפת.
הדתיים מסמלים את המשותף הזה - ומכאן העוצמה האדירה של הדתיים.כל זמן שהציונות הצליחה להציג עצמה כמייצגת עם מסכן ונרדף ,היתה לה לגיטימציה רבה בעולם,מרגע שזה הפך להיות דכוי של עם אחר - הלגיטימיות הלכה ונשחקה.
פלד מאפיין את החברה היהודית בתקופת הישוב ולאחר הקמת המדינה כבעלת מאפיינים רפובליקניים מובהקים .הציונות וקבלת הנראטיב ההיסטורי הציוני התפתחו כאותה "מעלה אזרחית" חיונית להשתייכות לקהילה.מאליו יובן כי ערביי ישראל לא יכולים היו לזכות באותה מעלה.ערך החלוציות שמש בתחילה את המעלה האזרחית שהבחינה לא רק בין יהודים ערבים,כי אם גם בין אשכנזים למזרחים.גווני הישוב היהודי השונים בארץ ישראל פתחו מוסדות אוטונומיים כמעט לחלוטין וספציפיים לכל זרם,שעסקו בחינוך,בריאות וכו'.מגוון תרבותי זה היווה אחת הסיבות לשיויון לכאורה בהגדרות החוק לגבי הקבוצות השונות.זהו אחד ממקורות הענקת יחס השיויון הפורמלי לכלל האזרחים.
על פי פלד,לחובת השרות הצבאי משמעות סמלית עמוקה,הן בתפישת האזרחות הליברלית,והן ברפובליקנית - הרואה בשרות הצבאי את התרומה המשמעותית ביותר ל"טוב החברתי המשותף".וכך,העובדה כי מרבית האזרחים הפלסטינים אינם משרתים בצבא מספקת לגיטימציה להפלייתם בתחומים רבים.
המדינה מפעילה את עוצמתה,ומשום שאינה מעונינת לחזק את תביעתם של האזרחים פלסטיניים לשותפות בקהילה הפוליטית הרפובליקנית,היא פוטרת את אזרחי המדינה הערביים מהשרות הצבאי.

על פי הגישה התלת - מימדית לעוצמה ,במבנה החברתי נוצרים סולמות של עדיפויות ,והרי גישה זו חוקרת את התרבות.ופלד,מציין את אותם דברים אשר נמחקים מלכתחילה מסדר העדיפויות.
בספרם REALITY OF CONSTRUCTION SOCIAL THE (1966), טוענים פיטר ברגר ותומאס לאקמן (LUCKMAN & (BERGER כי לכל חברה קונבנציה משלה בקשר לתפיסת המציאות. לכן הם מעלים את ההשערה לפיה העוצמה החברתית היא למעשה העוצמה לקבוע מהי הקונבנציה שתתקבל לגבי תפיסת המציאות. משהושלטה קונבנציה כזו, מובטח המשך ההגמוניה של האוחזים בעוצמה
החברתית.

חולשות הסבר פלד
מכיוון ופלד עוסק במאוויים,במיתוסים ובדברים שאינם גלויים לעין,מסובך להעביר את גישתו לרמת מחקר אופרטיבי ולמדידה אמפירית.זוהי אמנם ביקורת מתודולוגית,אך מודל כזה של שליטה תודעתית - קשה להוכחה.
בעיה לוגית נוספת,שהטענה היא כי שליטה תודעתית היא טוטלית,ולכן אין אפשרויות השוואה בין מצב של שליטה לבין מצב של העדר שליטה.
ביקורת על ההבחנה שבין רפובליקניזם (ליהודים),לליברליזם (לערבים):היא שהדגשים עוברים מליברליזם לרפובליקניזם מתקופה לתקופה:כאשר ישנן בעיות כלכליות-מדגישים את היסוד הליברלי.כאשר יש סכנת מלחמה - מודגש היסוד הרפובליקני.

פונקציונליזם-פלורליזם


הפונקציונליזם ראתה במסגרת האידיאולוגית, המוצגת ומיוצגת ע"י השלטון, את מערכת הערכים והנורמות על-פיהן וסביבן צריכה להתארגן החברה, ובמיסודה אמצעי ליצירת שווי משקל שיאפשר את קיומה של החברה (שפיראה 1977). הגורם המסביר את התהוותו של פער אתני היא קיומן של מערכות תרבותיות שונות, כאשר מהצד האחד ניצבים הערכים והנורמות בהם אוחזת "החברה הישראלית", ומאפייניה חילוניות, רציונליות ולאומיות (איזנשטט, 1948), ומנגד החברה הדתית-מסורתית המזרחית הנעדרת כלים מודרניים ל"ארגון החיים החברתיים" (שם: 37), המסקנה המתבקשת היא כי על המזרחיים לוותר על זכותם וערכיהם המסורתיים, וכי קבלתה של "הישראלית המודרנית" היא שתביא לסגירתו של הפער העדתי (רם, 1993, סמוחה , 1984). גם כאשר התפיסה הדטרמיניסטית של גישת המודרניזציה אבדה מכוחה, נראה תהליך הטמיעה התרבותית כאמצעי העיקרי להורדת הנושא מסדר היום הציבורי.
גישתו של אייזנשטט מניחה את רצונם של המזרחיים עצמם להיטמע בחברה הישראלית ולהשתלב בה. גישתו הפלורליסטית של סמוחה מציעה נתוח רב מימדי להתהוותם ולקיומם של פערים אתניים בישראל.
לשיטתו תוצאות הקליטה של המהגרים המזרחיים בשנות ה50- נובעות מצירופם של שלושה גורמים:
א)החולשה היחסית של המזרחיים מבחינת רמת המודרניזציה.
ב)צרכי המדינה לקיים את שליטתה במהגרים אלו ולגייסם לפתרון בעיותיה עם השגת ריבונותה.
ג)מדיניות אפליה של הממסד שנבעה מניצול חולשתם של המזרחיים לשם קידום מעמדם של האשכנזים הוותיקים (סמוחה, 1984).
על המדינה החדשה היה להבטיח את שליטתה ההגמונית בחברה, בתנאים אלו היתה ההגירה לאתגר עבור המדינה לא רק במישור הסמלי (מיזוג גלויות), או הביורוקרטי (קליטה יעילה), אלא בעיקר אתגר קיומי - שאלת שליטתה היתה מוטלת במידה רבה על הצלחתה לשלוט בהמוני המהגרים אשר יותר מהכפילו את אוכלוסיית הארץ.

המדינה הניפה את הממלכתיות, היה זה סמל שמשמעותו כפולה: הוא הציב את א Q P.ג P.ד P.ה P.ו P.ז P.ח P.ט P.י P.ך P.כ הקמת המדינה כהמשך ישיר להיסטוריה יהודית עתיקה ובכך קבע את זיקתה של המדינה לעם היהודי בכללו, ואת היותה ביטויו המודרני של קשר זה. ואת מוסדות המדינה כבעלי זיקה לסדר חברתי אוניברסלי, בניגוד למעמדם הפרטיקולרי של מרכז העוצמה האחרים שפעלו בתקופת הישוב (לוי, 1993). הממלכתיות שימשה את המדינה להחלשת מגמות אידיאולוגיות בעלות משמעות אוניברסלית ולחזוק הפרטיקולריזם היהודי, במובן זה, המדינה, בהמשך לאופן בו עשתה זאת התנועה הציונית, הכניסה תחת כנפה את ההגדרה הדתית היהודית כמרכיב המחזק את מעמדה האוניברסלי למול החברה.

החינוך היהודי דתי היה נתון בידי המדינה והסמכות הואצלה למפלגות הדתיות שאך התחזקו, ואמנם המדינה "שילמה" תמורת האחדת החינוך במסגרת הביורוקרטיה המדינתית ב"מסורת" המזרחים לידי המפלגות הדתיות (סבירסקי, 1990). המדינה אשר דרשה מהמהגרים בכלל, ומהמזרחיים בפרט, להסיר מעליהם כל סממן מעברם הגלותי ולאמץ את ערכיה הציוניים, הותירה את התחום הדתי כתחום היחיד בו יכלו המזרחיים לתת ביטוי לערכיהם התרבותיים (1983, (COHEN.

בנגוד למימד הנסתר של העוצמה בגישתו של פלד,הגישה החד-מימדית ,מציגה את המימד הגלוי של העוצמה.דאהל דבר על ההיבט הבייהביורלי של העוצמה (בדומה לדגם הפסיכולוגי הבייהביוריסטי של סקינר),של גרוי-תגובה.
לטענת ארנד לייפארט ((LIJPHART,1977 ניתן לאתר במדינה הדמוקרטית פלוראלית מנגנונים הממסדים שיתוף פעולה בין הקבוצות השונות במערכת הפוליטית ולא-דווקא תחרותי. אריק נורדלינגר ((NORDLINGER,1974 עוסק בעיקר בשאלה כיצד ניתן להסביר את תופעת קיום המשטר הדמוקרטי בחברות שסועות אתנית ודתית. גם לדעתו פיתחה המדינה הדמוקרטית מספר מנגנונים של שיתוף פעולה המאפשרים את המשך קיומה. בין המגנונים עליהם מצביעים לייפארט ונורדלינגר כלולים:קיומה של קואליציה יציבה בין רוב הקבוצות הפוליטיות, שמירה על עקרון הייצוג הפרופורציונלי במערכת השלטונית, קיומה של אפשרות הטלת וטו הדדי ע"י הקבוצות בנושאים חיוניים להן, רמה גבוהה יחסית של אוטונומיה לכל מרכיב במערכת לצורך טיפול בעניניו הפנימיים ודה-פוליטזציה של נושאים מוסכמים ובעייתיים.

פונקציונליזם:ליסק,אייזנשטאט
המערכת הקונסטיטוציונית בישראל נעדרת חוקה כתובה,ומאז היווסדה כפופה לחוקי חרום ובעיקר ל"תקנות לשעת חרום",אשר מקנות לשלטון סמכויות כמעט בלתי מוגבלות כלפי האזרחים.על פי גישה זו ,המדברת בעיקר על פשרה וקונצנזוס,השמוש שנעשה בהן מבוקר,והדבר מאפשר לשמור על צביון דמוקרטי.הבסיס האובייקטיבי,לכאורה,למצב זה הינו היות ישראל מדינה במצור.אתוס האחדות והנאמנות על בסיס לאומי,דתי וסוציאליסטי עיצב תרבות פוליטיקה של קונצנזוס.אשר הערך המרכזי בה הוא הבטחון הלאומי.וזאת בנגוד לפלד,שידבר על הפנמת ערכים הנותנים לגיטימציה בידי השלטון להתייחס לחלק מתושבי ישראל - כשווים פחות.
על פי אייזנשטט (1990),"...תהליך ממושך של דיפרנציאציה בין האליטות המרכזיות-הכלכלית ,הצבאית ,האקדמית,התרבותית,ונוצרו שינויים ביחסים שביניהן לבין העילית הפוליטית" אייזנשטט בספרו החברה הישראלית בתמורותיה (1990),משמש כהסבר שונה להסברו של פלד גם לגבי אותם מיתוסים שעליהם כתב פלד :"...הפכו עצמן אותן אליטות למעין שכבה עליונה של מדינה סוציאל-דמוקרטית,ולא לאליטה בחברה המונעת בכוחו של חזון חלוצי,כך התפתחו בקרבן דפוסי התנהגות שלא התיישבו עם עקרונות וסמלים רבים של אותה האידיאולוגיה שבזכותה קנו לעצמן לגיטימציה".

פלורליזם
הגישה הפלורליסטית ,מדברת על משא ומתן בין קבוצות.יחידת הנתוח היא קבוצות.היחידים מתאחדים לקבוצה,ובין הקבוצות מתרחש דפוס של משא ומתן,שמביא אותנו לקונצנזוס.
תפישה זו היא דינמית,אך בכל רגע נתון נוכל לזהות פשרה.את חלוקת העוצמה מאפיינת דינמיות,והיא אינה מוקנית אוטומטית לקבוצה מסוימת.הקבוצות בעצמן משתנות,והפרטים יכולים לעבור מקבוצה לקבוצה,והיחיד אינו מחויב לפעילות מסוימת ,כלומר,ישנה אפשרות של רבוי נאמנויות.
הנחת היסוד היא השתתפות פוליטית,ולכל יחיד יש כוח.קיים שויון :של הזדמנויות,שויון פוטנציאלי .החברה מסוגלת ,על פי שיטה זו,להשפיע על השלטון ואין השפעה חד כוונית אלא,קיימים בין השלטון לחברה יחסי אינטרקציה.
על פי סמוחה-המבנה הפוליטי הישראלי מבוסס על דואליות נורמטיבית -מדינה יהודית ודמוקרטית בעת ובעונה אחת, דואליות שיש לבחון מה מידת יכולת הקיום האמיתית שלה. הדואליות מוצאת ביטויה בין השאר במגילת העצמאות המעניקה מעמד נורמטיבי שווה לציונות ולדמוקרטיה ויוצרת מחוייבות זהה של המדינה לשני הערכים. למרות התבססותה של התרבות הפוליטית בישראל על המתח בין אופייה היהודי של המדינה לבין המחוייבות לדמוקרטיה, ממשיכה, לטענת סמוחה, מדינת-ישראל לתפקד באורח דמוקרטי סביר.זאת בנגוד לפלד,אשר טוען כי על המדינה לזנוח את אופיה היהודי של המדינה אם בצונה לשמור על אופיה הדמוקרטי. נקודת ההשקפה של סמוחה היא איפוא "פלורליסטית" ביסודה ואינה מקבלת את הטענה כי המתח בין "יהודיות" המדינה ומחוייבותה לדמוקרטיה מחייב נסיגה של אחד הערכים בעת התנגשות בין השניים.
עפ"י סמוחה (1990) - ישראל כדמוקרטיה אתנית מוגדרת ע"י המתח שבין :א) מדינה יהודית-מרכיב המצוי בעליה.
ב) מדינה דמוקרטית - מרכיב המצוי בירידה.

יהודים מזרחים:יהודי המזרח רואים בחומרה ובקנאה את אופיין הכמעט חד-עדתי של האליטה מחד-גיסא ושל שכבת המצוקה מאידך.הם מודעים לדומיננטיות התרבותי האשכנזית במדינה וחשים אי נוחות ואף ניכור מסויים. עם זאת, המזרחים חודרים יותר ויותר לעמדות כוח, זוכים לייצוג נאות בשלטון המקומי, משיגים השפעה באמצעות ריכוז הצבעתם.
יהודים דתיים:המיעוט של הדתיים בארץ הוא הקבוצה החזקה והמצליחה ביותר מבין הקבוצות הלא-שולטות בחברה. ראשית, לדתיים- יש לגיטימציה מצד החברה לשמור על תרבות, על זהות ועל אורח-חיים נפרדים. שנית, יש להם גם כל ההסדרים המוסדיים הדרושים לשמירה על קיומם הנפרד.
הנחת המוצא של הגישה הפלורליסטית להסבר חלוקת העוצמה הפוליטית היא כי הפוליטיקה הינה תוצר של שווי משקל משתנה בין קבוצות מתחרות שהן בעלות הזדמנות שווה, או כמעט שווה, לנגישות אל מקורות העוצמה החברתית או הפוליטית. המדיניות הציבורית הננקטת בפועל מהווה פשרה בין הקבוצות המתחרות. הפשרה מושגת באמצעות קיום קונסנזוס באשר לכלי המשחק המסדיר את דפוסי ההתנהגות הפוליטית והחברתית והקובע גבולות לפעילות החורגת מכללי הסדר החברתית המוסכמים. הקונסנזוס מוסדר באופן כזה שלא תיתכן דומיננטיות מתמדת של קבוצה אחת בבעלות על משאבי עוצמה אשר תתבטא בהקצאה לא פרופורציונלית לטובת חברי אותה קבוצה לאורך זמן.

חולשותיה של הגישה הפלורליסטית
את עיקרון שויון ההזדמנויות אפשר להפריך מבחינה אמפירית,ולהראות כי ישנן קבוצות מסוימות אשר יש להם יותר אפשרויות מלאחרים,ישנן קבוצות "מסומנות" יותר.
המדינה ,על פי גישה זו,היא נייטראלית .אך היא הרי נותנת את כללי המשחק - את המסגרת הקובעת את סדר היום .ולכן זה פשטני מדי להתייחס לתפקיד המדינה - כנייטראלי.
ישנם ,בנוסף למה שרואים,גם מאבקים סמויים מהעין,ולא ניתן שלא להתייחס אליהם.


סכום
הסוציולוג אורי רם מאוניברסיטת חיפה,האשים לאחרונה בספרו the state of israeli sociology (suni,1995). את הסוציולוגים הישראלים ה"ישנים",ופרופסור שמואל נוח אייזנשטט בראשם,על שלא היו אנשי מדע "טהורים" אלא שרתו את המימסד הישראלי.
על פי הגישה הקונפליקטואלית,שמייצגה כאן הוא פלד,ניתן להבין כי מכיוון שהיהודים הם המגדירים את הטוב החברתי - המשותף עבור החברה כולה,מובנת תביעתם של הפלסטינים לאוטונומיה משלהם . דבר שיהפוך את ישראל מדמוקרטיה אתנית לדמוקרטיה קונסוציונאלית". (פלד,1993).הפתרון של פלד למצב ,הוא מדינה הבנויה חוקתית,משתי קהילות אתניות המגדירות ,תוך משא ומתן ביניהן ,את הטוב החברתי המשותף.
דמוקרטיה קונסוציונאלית,תאפשר לפתור את המתח בין היותה של המדינה - מדינת העם היהודי,לבין מחויבותה לדמוקרטיה.כך יהפוך העקרון האתנו-רפובליקני,על ידי החלתו השווה גם על האזרחים הפלסטיניים מעיקרון מפלה לעיקרון מקנה עוצמה.(פלד,1993).מחיר השינוי - ויתור על הדומיננטיות היהודית במדינת ישראל.כדי להפוך את מדינת ישראל למדינתםשל כל אזרחיה.