"אם אתם באמת רוצים להכיר עץ, למשל, צריך לטפס עליו, להרגיש אותו, לשבת על ענפיו, להקשיב לרוח הנושבת בעליו. אז תוכלו לומר: אנחנו יודעים מה זה עץ." - כך בוסקאליה מסביר לקבוצת ילדים מחוננים על הדרך להכיר דבר מה... וילד אחד מקשיב ומפנים ומטפס על עץ בחצר בית הספר. אבל למערכת החינוך ערכים משלה והוא נענש ונשלח לשבועיים הביתה...
הקשר בין "צמיחה" ל"אימון" מחבר אותי קודם כל לחינוך. זה התהליך המתחיל כאשר יצור אנוש חדש גח לאוויר העולם ופוגש בנו, המקבלים אותו לחיקנו בלב אוהב ומלא בציפיות...
הספרות מלאה בדוגמאות לחיבור הזה.
מבין כל הדוגמאות בחרתי להמליץ על "האהבה". הספר הינו תולדה של השיעור באהבה שד"ר ליאו בוסקאליה נתן באוניברסיטת דרום קאליפורניה בשנות השבעים של המאה הקודמת. זה היה קורס בלתי פורמאלי מהסוג הנדיר, שמספר המשתתפים בו הלך וגדל משיעור לשיעור עד שנאלצו להגבילו למאה בשיעור. בוסקאליה טוען שארבע מאות הסטודנטים שהיו שותפיו לשיעור באהבה באותה תקופה, היו , למעשה, שותפיו לכתיבת הספר הזה.
ב"האהבה" הוא מביא רעיונות, מחשבות ועמדות על האהבה, על החיים, ועל החינוך כאשר הן מטובלים בסיפורים על החינוך שקיבל בבית, על החוויות שלו הן כילד בבית הספר והן כמחנך ובאפיזודות ממערכת החינוך.
מה שמחבר אותי לספר הזה הוא קודם כל ראייתו את האדם - כל אדם, כחד פעמי ומיוחד, הקשור לבני אדם אחרים וזקוק להם ולאהבתם. מתוך הראייה הזאת הוא מנסח את תפקיד החינוך: "החינוך צריך להיות תהליך שיעזור לכל אדם לגלות את ייחודיותו, שילמד אותו כיצד לפתח ייחודיות זו, ואחר כך יראה לו איך להתחלק בה עם הזולת, מפני שזה הטעם היחיד לכך שיהיה לנו דבר מה".
על הצורך שיש בהבלטת השונות והייחודיות שבכל אדם הוא מוסיף בפסקה בה הוא מביא את הסיפור המשעשע/עצוב על בית הספר לחיות. בבית הספר הזה כל החיות היו חייבות ללמוד את כל המקצועות: לעוף, לזחול, לשחות, לרוץ, לטפס על עצים...ללא קשר לכישוריהם הטבעיים. לבסוף התלמידים הפכו לפגועי מוח בינוניים בכל התחומים, ואילו מחנכיהם סיימו את תוכנית הלימודים כאשר הם שבעי רצון - כי נתנו השכלה רחבה לכל.
הוא משתף אותנו בחוויה הפרטית שעבר כאשר למד בכתה מיוחדת למפגרים כיוון שבהיותו בן למשפחת מהגרים לא שלט היטב בשפה. הוא טוען שמימיו לא התנסה בחווית חינוך מלהיבה מזאת, כי הייתה שם מורה חמה, מפעמת, אוהבת. יום אחד עשה שגיאה גדולה וכתב חיבור ברמה גבוהה. כך נחשפו יכולותיו והוא עבר ללמוד בכתה רגילה, מאז לא חדל להשתעמם בלימודיו.
וישנו הקטע המספר על ילדותו של ליאו במשפחת המהגרים האיטלקית החמה, בה הוא ואחותו חייבים מידי ערב לספר לאבא משהו חדש שלמדו באותו יום, לפני שקבלו רשות לעזוב את השולחן. עד היום, לפני השינה הוא מנסה להיזכר במשהו חדש שלמד באותו יום, שאם לא כן, הוא חייב לקום, לפתוח ספר ולעלעל עד שהוא מוצא משהו לפני שהוא מצליח להירדם...
בוסקאליה טוען שכל אדם הינו יחיד ומיוחד ולכל אדם יש דרך משלו לחיות ומצטט מספרו של קאסטנדה "החינוך על פי דון חואן" את הקטע הבא: "כל שביל הוא רק אחד ממיליון שבילים. לכן עליך לזכור ששביל הוא רק שביל. אם אתה מרגיש שעכשיו אתה מוכרח ללכת בו, אינך חייב ללכת בו בכל תנאי. אינך פוגע בעצמך או באחרים אם אתה נוטש אותו, אם זה הדבר שלבך אומר לך לעשות. אבל החלטתך להמשיך בשביל או לרדת ממנו חייבת להיות משוחררת מפחד ומשאפתנות. אני מזהיר אותך: הבט בכל שביל ביסודיות ובכוונה גדולה. נסה אותו ככל שתמצא לנחוץ לנסותו. ואז שאל את עצמך, שאלה אחת וזו השאלה: האם לשביל הזה יש לב? כל השבילים דומים. הם אינם מובילים לשום מקום. אלה שבילים העוברים דרך השיחים או אל תוך השיחים או מתחת לשיחים. האם לשביל הזה יש לב, היא השאלה היחידה. אם יש לו, אזי השביל טוב. אם אין לו, אין בו תועלת."
וניתן להוסיף ולצטט ולהביא דוגמאות ולהרחיב וכל דוגמה תוסיף ותעבה את הקשר המשולש בין עקרונות האימון לבין צמיחה והתפתחות לבין החינוך. כפי שניתן להבין, הספר אינו בגדר הרצאה או ניתוח פילוסופי מלומד. הוא משתף בהגיגים ובחוויות הקשורים באהבה, בחשיבותה, בנחיצותה, בתנאים שהיא מבקשת, בדרישות שלה, במעצורים שיש לנו כשהיא מופיעה, בתוויות המיותרות. זהו ספר מעורר ומרגש שכולו לציטוט...
"האהבה" הינו אחד הספרים האהובים עלי. בשנותי כמחנכת לפני למעלה מעשר שנים, הוא שימש לי מורה דרך. הבאתי ממנו כאן רק על קצה המזלג. אם הטעימה עשתה למי מכם חשק לקרוא אותו - באתי על שכרי.
באהבה,
תמר נרקיס-גל
הקשר בין "צמיחה" ל"אימון" מחבר אותי קודם כל לחינוך. זה התהליך המתחיל כאשר יצור אנוש חדש גח לאוויר העולם ופוגש בנו, המקבלים אותו לחיקנו בלב אוהב ומלא בציפיות...
הספרות מלאה בדוגמאות לחיבור הזה.
מבין כל הדוגמאות בחרתי להמליץ על "האהבה". הספר הינו תולדה של השיעור באהבה שד"ר ליאו בוסקאליה נתן באוניברסיטת דרום קאליפורניה בשנות השבעים של המאה הקודמת. זה היה קורס בלתי פורמאלי מהסוג הנדיר, שמספר המשתתפים בו הלך וגדל משיעור לשיעור עד שנאלצו להגבילו למאה בשיעור. בוסקאליה טוען שארבע מאות הסטודנטים שהיו שותפיו לשיעור באהבה באותה תקופה, היו , למעשה, שותפיו לכתיבת הספר הזה.
ב"האהבה" הוא מביא רעיונות, מחשבות ועמדות על האהבה, על החיים, ועל החינוך כאשר הן מטובלים בסיפורים על החינוך שקיבל בבית, על החוויות שלו הן כילד בבית הספר והן כמחנך ובאפיזודות ממערכת החינוך.
מה שמחבר אותי לספר הזה הוא קודם כל ראייתו את האדם - כל אדם, כחד פעמי ומיוחד, הקשור לבני אדם אחרים וזקוק להם ולאהבתם. מתוך הראייה הזאת הוא מנסח את תפקיד החינוך: "החינוך צריך להיות תהליך שיעזור לכל אדם לגלות את ייחודיותו, שילמד אותו כיצד לפתח ייחודיות זו, ואחר כך יראה לו איך להתחלק בה עם הזולת, מפני שזה הטעם היחיד לכך שיהיה לנו דבר מה".
על הצורך שיש בהבלטת השונות והייחודיות שבכל אדם הוא מוסיף בפסקה בה הוא מביא את הסיפור המשעשע/עצוב על בית הספר לחיות. בבית הספר הזה כל החיות היו חייבות ללמוד את כל המקצועות: לעוף, לזחול, לשחות, לרוץ, לטפס על עצים...ללא קשר לכישוריהם הטבעיים. לבסוף התלמידים הפכו לפגועי מוח בינוניים בכל התחומים, ואילו מחנכיהם סיימו את תוכנית הלימודים כאשר הם שבעי רצון - כי נתנו השכלה רחבה לכל.
הוא משתף אותנו בחוויה הפרטית שעבר כאשר למד בכתה מיוחדת למפגרים כיוון שבהיותו בן למשפחת מהגרים לא שלט היטב בשפה. הוא טוען שמימיו לא התנסה בחווית חינוך מלהיבה מזאת, כי הייתה שם מורה חמה, מפעמת, אוהבת. יום אחד עשה שגיאה גדולה וכתב חיבור ברמה גבוהה. כך נחשפו יכולותיו והוא עבר ללמוד בכתה רגילה, מאז לא חדל להשתעמם בלימודיו.
וישנו הקטע המספר על ילדותו של ליאו במשפחת המהגרים האיטלקית החמה, בה הוא ואחותו חייבים מידי ערב לספר לאבא משהו חדש שלמדו באותו יום, לפני שקבלו רשות לעזוב את השולחן. עד היום, לפני השינה הוא מנסה להיזכר במשהו חדש שלמד באותו יום, שאם לא כן, הוא חייב לקום, לפתוח ספר ולעלעל עד שהוא מוצא משהו לפני שהוא מצליח להירדם...
בוסקאליה טוען שכל אדם הינו יחיד ומיוחד ולכל אדם יש דרך משלו לחיות ומצטט מספרו של קאסטנדה "החינוך על פי דון חואן" את הקטע הבא: "כל שביל הוא רק אחד ממיליון שבילים. לכן עליך לזכור ששביל הוא רק שביל. אם אתה מרגיש שעכשיו אתה מוכרח ללכת בו, אינך חייב ללכת בו בכל תנאי. אינך פוגע בעצמך או באחרים אם אתה נוטש אותו, אם זה הדבר שלבך אומר לך לעשות. אבל החלטתך להמשיך בשביל או לרדת ממנו חייבת להיות משוחררת מפחד ומשאפתנות. אני מזהיר אותך: הבט בכל שביל ביסודיות ובכוונה גדולה. נסה אותו ככל שתמצא לנחוץ לנסותו. ואז שאל את עצמך, שאלה אחת וזו השאלה: האם לשביל הזה יש לב? כל השבילים דומים. הם אינם מובילים לשום מקום. אלה שבילים העוברים דרך השיחים או אל תוך השיחים או מתחת לשיחים. האם לשביל הזה יש לב, היא השאלה היחידה. אם יש לו, אזי השביל טוב. אם אין לו, אין בו תועלת."
וניתן להוסיף ולצטט ולהביא דוגמאות ולהרחיב וכל דוגמה תוסיף ותעבה את הקשר המשולש בין עקרונות האימון לבין צמיחה והתפתחות לבין החינוך. כפי שניתן להבין, הספר אינו בגדר הרצאה או ניתוח פילוסופי מלומד. הוא משתף בהגיגים ובחוויות הקשורים באהבה, בחשיבותה, בנחיצותה, בתנאים שהיא מבקשת, בדרישות שלה, במעצורים שיש לנו כשהיא מופיעה, בתוויות המיותרות. זהו ספר מעורר ומרגש שכולו לציטוט...
"האהבה" הינו אחד הספרים האהובים עלי. בשנותי כמחנכת לפני למעלה מעשר שנים, הוא שימש לי מורה דרך. הבאתי ממנו כאן רק על קצה המזלג. אם הטעימה עשתה למי מכם חשק לקרוא אותו - באתי על שכרי.
באהבה,
תמר נרקיס-גל
מאמנת אישית ומאמנת צוותים. בעלת ניסיון ייחודי רב שנים בהובלת גישות חדשות בתחום החינוך ובניהול קהילה בקיבוצים. מילדותי למדתי שמה שקובע הינו ההקשר שאנחנו נותנים לאירועים ומה אנחנו בוחרים להפיק מהם ולא הנסיבות, שלרוב הן אינן בשליטה שלנו. עם האמונה הזאת חייתי, עם האמונה הזאת גידלתי את שלושת בני, והיא המשמשת לי בסיס לעבודת האימון. במהלך האימון תחווה הנאה, שמחה, קלילות, ישירות, הוקרה, עניין, שותפות, כבוד רב לך ולנושאים העולים במהלך האימון ...וגם דמעות תתקבלנה באהבה. אני חברה ב"דרך השפע" ובאתר שלנו ניתן לקרוא בהרחבה עלי, על עבודתי כמאמנת ועל עמיתי בחברה. www.shefa.be
