"להגיע לכלל מסקנה שאין הבדל בין האשם ובין הקרבן פירושו לאבד כל תקווה. ולזאת ייקרא גיהינום". ("מחול אחרון ופרדה", מילן קונדרה, 1976 ).
והאם בגן העדן יש תקווה? לכאורה התשובה פשוטה, והיא נובעת בעיקר מן השאלה: לשם מה צריך שם תקווה הרי המקום הזה הוא שיאה של תקווה, או האוורסט של כל מאוי אנושי, לכאורה? (ואם כמה אפיקורסים, יגידו "לא כך", מי באמת רוצה במסיבה הכי טובה, להתחשב בכמה משביתי שמחה).
מאחר ואין שם "אחרי" או "הלאה" וגם "למען", רק המשך רוטיני של "יש", שיכול להיות משעמם לאללה, (אלא אם הקב"ה הזעפן שהכרנו מן הזווית דה למטה, יש לו פן נוסף, של בדרן נניח, וזולת נגינת הנבל המסורתית, יש גם את ליידי גאגא ואולי אפילו את שרית חדד או קובי פרץ נניח, [אפשר, כדי לקצר סבל, יחד?]), הרי השהיה הנצחית במקום הנפלא הזה יכול להיות עניין מתסכל קצת.
נחשוב לרגע על דוגמא מחיי האקטואליה שלנו, ונעביר לצורך העניין את כל המתנחלים לשם, (דוגמא היפותטית, הרי יש גבול לאופטימיות שלי על בטוח, [ברגע זה ממש הקשתי על שולחן העץ של המחשב שלוש פעמים ואמרתי גם טפו-טפו באמצע]), כלומר לנחלתו של הבוס, אי שם למעלה, מה יעשו החברים מלאי המרץ האלה, שהתרגלו להציק לכל מי שלא נראה כמוהם, איך יסתדרו בפסטורליה המזומנת להם שם, היא כוללת חלילה וחס, יונים צחורות וענפי זית, ואנחנו יודעים שלשני אלה הם פתחו רגישות אבסולוטית או סוג של אלרגיה, שגורמת להם להתנהג שלא בנימוס, אולי אפילו טיפל'ה בגסות רוח.
האם יגבר יצרם עליהם גם שם, ויתלשו את עצי הזית של הקב"ה?
איך שלא נסתכל על הקונספט המופלא הזה של ה"וולהלה", היא לא בדיוק מתאימה לכל, ואין ספק שצריך לעשות סוג של סלקציה, ולכך מזומן פטרוס הקדוש אצל הקולגות, אולם בווריאציה שלנו, של העם הנבחר, כולם אמורים להגיע לשם, מאין קומפנסציה של הקב"ה, אחרי שהאכיל אותנו טונות של חרא, משהו כמו חמשת אלפים שנים, כמניין הדוסים, שלא יכולים לעשות שום דבר שלא בדרכם שלהם, גם אם לגמרי ברור שזו מובילה למקומות בלתי ראויים לאללה.
אולם אליה וקוץ בה, נניח כך:
הגעת. אתה יושב על ענן משמאלו של הבוס, זה שנוגע באצבעו של "אדם" ברגע הבריאה, אולם הפעם בהיפך שלו, (הרי הכרטיס לשם הוא המוות, כך וגם כך), שייראה בדיוק אותו הדבר למתבונן הבלתי מעורב, כמונו נניח, הוא ילפות את ידו המושטת של החוטא הראשון, ימשכו אליו, יטפח על שכמו ויושיבו על ענן לצידו גם.
לצורך הדיוק והדוקומנטציה, הענן הזה יהיה לימינו, (הענן השמאלי תפוס על ידי), ובשיאה של האידיליה השמימית הזאת, מקהלת צדיקים תשיר את ה"אודה לשמחה" מן הסימפוניה התשיעית של בטהובן, (והוא ישמע אותה סוף סוף, גם) , ורק אני אשאל, כמו קונדרה, "איך לכל הרוחות, אחרי כל כך הרבה חטאים הגעתי בכל זאת שמה".
ומילת סיכום, אחרי הקדמה של 425 מילה, למרות מה שאמרתי שורה אחת למעלה, אולי קונדרה יגיע לשם בעתיד, אבל אני כבר בגיהינום ולא רואה מוצא.
ואמירה במסגרת ה"נון בתים", כלומר אמירה בפרינג', בשולי השוליים, אם באמת פני "כולם" לשם, לא אכפת לי להישאר כאן, עניין של צניעות ועוד כמה חסרונות שאני מתקשה להיפרד מהם אפילו לעת זקנה. (ובקריצה, הרי ברגע ש"כולם" יהיו שם, ההגדרה של מה הוא מה, (גן העדן וגיהינום), הופך, (EVOLVE), לסוג של בעיה פתוחה.
כותב, מבקר ומייחל.
