ב"ה
סדרה שניה - שיעור רביעי
הרצון הפנימי
זה רק הדרך...
הבעל שם טוב ביקש פעם מאחד החסידים שלו, כי בדרכו חזרה לביתו ייכנס לאחד הכפרים וימסור שם ד"ש לתלמידו העונה לשם דוב (לימים המגיד ממזריץ' ממלא מקומו של הבעל שם טוב). אותו חסיד היה שמח לקיים את השליחות וכשהגיע לכפר ישר חיפש את רבי דוב, הוא היה בטוח שבהיותו תלמיד של הבעל שם טוב כולם בוודאי מכירים אותו.
בפועל כשהתחיל לחפש אותו אף אחד לא ידע על מי הוא מדבר...
בסוף מישהו אמר שיש באמת איזה אחד בשם דוב שגר בקצה הכפר ומלמד ילדים קטנים קרוא וכתוב, אולי אותו אתה מחפש. החסיד קצת התקשה להאמין שאליו נשלח עם דרישת שלום מהבעל שם טוב, אך היה מוכן לנסות.
כשהגיע אליו לביתו ראה שמדובר בבית רעוע וישן, הוא דפק בדלת וראה שהבית מבפנים נראה אפילו רעוע יותר, הוא אמר בשמחה לבעל הבית שבא למסור דרישת שלום מהבעל שם טוב.
בהמשך לא הסתיר את הפתעתו ממראה הבית ושאל את רבי דובר על כך "איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר לגור בבית כזה ?", רבי דוב לא ענה לו והסית את השיחה לנושא אחר.
כשעמד לצאת לדרך ליווה אותו רבי דובר אל הכרכרה שלו.
כשעלה על הכרכרה הציץ רבי דוב לכרכרה ושאל אותו בחזרה, איך אפשר לחיות בכזו כרכרה קטנה, איזה מן חיים אלו. ענה לו החסיד כי הוא לא גר בכרכרה, הכרכרה זה רק כשהוא בדרך "בוא אלי לבית בכפר ושם תראה מה זה בית". ענה לו רבי דובר באותו לשון "העולם כאן זה רק הדרך, בוא אלי לבית האמיתי, לבית הרוחני, ותראה מה זה בית..."
פנימיות הרצון
לא כל מה שאנחנו עושים אנחנו באמת רוצים לעשות.
הרצון מתחלק לשתי דרגות עיקריות, פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון. פנימיות הרצון זו המטרה אליה אנחנו שואפים. כששואלים אותנו מה המטרה אליה אנחנו רוצים להגיע, לאן אנחנו שואפים, מה אנחנו רוצים להשיג, זו פנימיות הרצון. אך כדי להגיע לאותה מטרה יש הרבה דברים שצריך לעשות בדרך. האם אנחנו רוצים לעשות את הדברים האלו או לא.
למשל, יושב אדם בתל אביב ומעוניין לנסוע להתפלל בכותל בירושלים. פנימיות הרצון שלו זה התפילה בכותל.
לשם כך הוא צריך לפנות זמן, לנסוע ברכב, למלא דלק ברכב, לעמוד בפקקים וכו' וכו' , את כל הפעולות האלו הוא לא מעוניין לעשות, אך כיוון שהם האמצעים להגיע למטרה, הם משרתים את הרצון הפנימי, הוא עושה גם אותם.
כלומר, פנימיות הרצון זה המטרה וחיצוניות הרצון זה האמצעים. אגב, גם התפילה בכותל יכולה להיחשב כחיצוניות הרצון ביחס לרצון הפנימי שהוא חיבור פנימי לבורא.
איפה אנחנו מתבטאים יותר, בפנימיות הרצון או ברצון החיצוני ?
איפה יותר מרגישים שזה מי שאני, זה מה שבאמת הייתי רוצה לעשות, כאן אני מבטא את עצמי ממש ?
בוודאי שבפנימיות הרצון, חיצוניות הרצון זה לא דברים שמבטאים אותי, זה לא מי שאני באמת, זה רק הדרך שלי להגיע למטרה. (אמנם העולם בנוי בצורה כזו שרוב הזמן אנחנו סביב חיצוניות הרצון, אך אין זה משנה את העובדה כי אין זו הפנימיות).
במילים אחרות, אם אתם רוצים להכיר אותי באמת, אל תסתכלו עלי כמו שאני בפקקים, "בדרך" למטרה, בואו לפגוש אותי כמו שאני ב"כותל" כשאני מונח בפנימיות שלי. כשאני "בדרך" זה לא ממש אני, זה אני מוסתר בתוך הבלי העולם. כשאני ב"כותל" אז אפשר להכיר אותי האמת ולהתחבר אלי בפנימיות.
רצון הבורא
את ההסבר הנ"ל נשליך על בורא עולם. גם לבורא עולם ישנו רצון פנימי ורצון חיצוני. גם אצלו יש את המטרה, את הפנימיות ויש את הדרך, את החיצוניות.
איפה אנחנו נפגוש את בורא עולם באמת, איפה נכיר אותו ממש ונוכל להתחבר אליו בחיבור פנימי - כמובן, כשנפגוש אותו ב"כותל", כשנפגוש אותו ברצון הפנימי שלו.
רצונו וחכמתו
בפעמים הקודמות הסברנו בהרחבה כיצד ייתכן המצב הפרדוכסלי שהקב"ה בכל מקום ועדיין אין אנו רואים אותו. אך גם כשהסברנו שהוא בכל מקום, דיברנו כל הזמן על ה"אור" של הבורא, על הדיבור שלו. אמנם הדיבור זה חלק ממנו, אמנם הוא כלול בתוכו, אך עדיין אין זה הוא בעצמו.
בריאת העולם היא עדיין החיצוניות של הקב"ה. העולם הוא רצונו החיצוני של הבורא.
העולם הוא לא המטרה בפני עצמה, הוא אמצעי הבא לשרת את המטרה.
אם מחפשים את הקב"ה בעצמו, אם רוצים לפגוש אותו ללא הסתרים, להיפגש איתו בעצמו, צריך לפגוש אותו ברצון הפנימי שלו – בתורה.
התורה היא רצונו הפנימי של הקב"ה. לכן בתורה אין עליו הסתרים, שם הוא נמצא במלוא הדרו, וזו הדרך שלנו להיפגש איתו, להתחבר אליו ולהתאחד איתו.
בחיבור בינינו לבינו דרך התורה ישנם כמה דרגות.
מצווה מלשון צוותא
הפירוש הפשוט במילה מצווה היא מהלשון ציווי, הוא ציווה ואנחנו מקיימים את הציווי. אך הפירוש העמוק יותר הוא מצווה מלשון צוותא. כאשר אנחנו מקיימים את המצווה אנחנו מצטוותים איתו, מתחברים אליו.
מרכבה ורוכב
המרכבה של ימינו היא הרכב, והרוכב הוא הנהג. למכונית אין רצון משל עצמה, היא לא יכולה לבחור או להשפיע על הנהג לאן לנסוע, היא רק מבצעת את הפקודות שלו.
אמנם היא בטילה לנהג, אמנם היא עושה כל מה שהוא רוצה, אך עדיין זה לא נעשה באופן אוטומטי, הנהג צריך לעשות פעולות כדי להזיז את הרכב, יתירה מזה, הנהג לא מתאחד עם הרכב, הנהג והרכב נשארים שני דברים נפרדים.
דרגה נעלית יותר של איחוד היא בין הגוף לנשמה.
גוף ונשמה
הנשמה "מתלבשת" בתוך הגוף וממלאת כל פינה שבגוף. אם היה חלק אחד בגוף שהנשמה לא הייתה נמצאת בו, אותו חלק היה "נובל" היה מאבד את החיות שלו (זה אגב אחד הסודות הגדולים של הצדיקים שכאשר מגיע אליהם אדם חולה יכולים לזהות את "הבעיה הנשמתית" המהווה מקור לבעיה הגופנית, ולתת את הפיתרון כבר בדרגת הנשמה, בצורת הכוונה רוחנית, תפילה וכד').
עכשיו שהנשמה מלובשת בתוך הגוף, לגוף כבר אין רצון משל עצמו, כל מה שהנשמה תרצה הוא יעשה.
הגוף בטל לנשמה.
הנשמה לא צריכה לשכנע את הגוף לזוז, זה קורה באופן אוטומטי, החיבור והאיחוד הוא כל כך מושלם, עד שאין לגוף רצון משל עצמו, כל איבריו משרתים את הנשמה.
התאחדות עם הבורא
כאשר מקיימים מצווה , למשל כאשר נותנים מטבע לצדקה, אז באותו רגע היד שלנו משמשת כמרכבה לקב"ה, היא בטילה אליו. היא לא עושה מה שהיא רוצה, אלא עושה מה שהוא רוצה (מה שכתוב בתורה), כיוון שזהו הרצון הפנימי שלו, זו המטרה, אין כאן הסתר על הרצון שלו, כאן הוא מתגלה, לכן מעשה זה מחבר אותנו ישירות לבורא, קשר פנימי ועמוק. כיוון שמדובר כאן על מעשה, הזזת היד, הקשר הוא כמו הקשר בין רוכב ומרכבה, בין נהג ומכונית. המכונית בטילה באופן מוחלט אך עדיין אינה מאוחדת לגמרי, הנהג והמכונית הם שתי מציאויות נפרדות שהתחברו ביחד.
זאת בנוגע ליד עצמה (שהרי סוף כל סוף היא איבר גשמי ולכן החיבור הוא עדיין לא מושלם), אך בנוגע לכח המעשה (לבוש המעשה כפי שקראנו לזה בפרק הרביעי), החיבור הוא עמוק יותר.
כח המעשה, הכח הרוחני, האנרגיה שמזיזה את היד כאשר היא מקיימת מצווה, למשל צדקה, מתאחד עם הבורא התאחדות נעלית יותר מאיחוד רוכב ומרכבה. כח המעשה מתאחד עם הבורא כפי שגוף מאוחד עם הנשמה. הוא נהיה דבר אחד עם הבורא ממש, אין לו רצונות משלו. הגוף הוא , כביכול, המשך של הנשמה וכך כח המעשה הוא המשך של הקב"ה באותו רגע.
חיבור נעלה יותר
מה יותר נעלה מביטול הגוף לנשמה, מההתאחדות של הנשמה עם הגוף?
(משמע ממה שהסברנו עד כה, שהאיחוד עם הקב"ה נובע מהביטול שלנו כלפיו, וככל שהביטול יהיה נעלה יותר כך גם האחדות תהיה נעלית יותר. כלומר ככל שנוותר יותר על המציאות שלנו כך נתאחד יותר איתו.
כשמשה רבינו יורד מהר סיני אז הוא אומר לעם אנכי עומד ביניהם ובין השם, מעבר לפירוש הפשוט לפיו משה מחבר אותו לקב"ה , ישנו הפירוש הפנימי שה"אנוכי", האנוכיות היא המפרידה אותנו מהבורא, ככל שאדם חושב יותר על עצמו ומחפש להגדיל את עצמו כל הוא מתרחק יותר מהקב"ה.
אין הכוונה לומר שאדם צריך להיות כאסקופה הנדרסת ח"ו, אלא שצריך להשתמש בכל הכוחות שלנו באופן של קדושה, לא באופן של הגדלת האני הבהמי, אלא באופן שמשתמשים בכל דבר לעבודת השם, ובע"ה נרחיב על כך באחד המיילים הבאים)
אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד (התורה והקב"ה הם דבר אחד)
על המצוות אומרים כי הם איברי המלך, וממילא הקיום שלהם מאחד את הגוף שלנו לבורא כמרכבה לרוכב ואת כח המעשה כגוף לנשמה.
אך החיבור על ידי התורה הוא אפילו עמוק יותר.
איברים וגוף זה אמנם דבר אחד, אך עדיין סוף כל סוף יש איברים ויש גוף. על התורה נאמר שהיא אחד עם הקב"ה.
הקב"ה מתגלה בתורה עוד יותר ממה שמתגלה במצוות, ולכן בלימוד התורה אפשר להגיע לייחוד נעלה יותר. גם מצד הקב"ה, וגם מצדנו. עיון התורה נעשה בלבושים הפנימיים של הנפש הדיבור והמחשבה, ובזמן הלימוד הם מתאחדים עם הבורא כפי שהנשמה מתאחדת עם המחשבה.
בפרקים הראשונים למדנו על לבושי הנשמה, מחשבה, דיבור ומעשה, הסברנו כי הלבושים אינם הנשמה עצמה, הם נוספים עליה, היא מתלבשת בתוכם. ההתאחדות של הנשמה עם לבושיה הרוחניים, מחשבה ודיבור היא נעלית מההתאחדות שלה עם לבושה הגשמי, הגוף.
את ההבדל בין תורה ומצוות ניתן להמשיל למלך שציווה שיבנו לו בית חדש, קודם הבניה הוא כתב את התכניות והגיש למהנדסים. אכן גם הבנאים בשטח בכל אבן שבונים מתחברים אליו ומקיימים רצונו באופן ישיר, אך המהנדסים שמעיינים בתכניות, ולומדים ממש את התכנון עצמו ואת ה"רצון" של המלך בטהרתו מתחברים אף יותר.
התורה מלובשת בעניינים גשמיים
אמנם התורה היא רצונו וחכמתו של הקב"ה, ולכאורה כיצד אנו יכולים להשיג משהו מחכמתו של האינסוף. אך זהו הפלא בדבר, שהקב"ה צמצם את עצמו לתוך אותם סיפורים, אותם מדרשים, ואותם הלכות, וכרגע הוא נמצא בתוכם בדיוק כפי שהוא למעלה. בתורה אין עליו את ההסתר שיש בעולם. אמנם גם בעולם הוא בכל מקום, אך בעולם זה מוסתר. כיוון שבתורה אין הסתר על הקב"ה, אותה חכמה שנמצאת למעלה היא היא החכמה שמלובשת בתורה, אלא שמכוסה בעניינים גשמיים.
ולכן על ידי לימוד תורה, גם כשמדובר לכאורה בעניינים של העולם, כמו שור שנוגח חמור, בתוך עניינים אלו עצמם מלובש אור אינסוף ממש. ולכן בלימוד התורה תופסים את הקב"ה בכבודו ובעצמו.
כפי שהסברנו בפרק ד', שכאשר מחבקים מישהו אין זה משנה כמה מעילים הוא לובש באותו רגע, כאשר מחבקים את המעיל, מחבקים גם את האיש בפנים.
גם כשחכמו של הבורא מלובשת בעניינים גשמיים הוא עדיין בפנים וכשתופסים את העניין הגשמי תופסים גם אותו.
אז למה לא מרגישים את זה ?
מזל שלא מרגישים את זה...
מסופר על אחד המשרתים של המלך שעבד וטרח להכין למלך כתר חדש. כאשר הגיע לשלב בו צריך לשבץ את האבן היפה ביותר בראש הכתר, בידעו ובהבינו את גודל הזכות והאחריות, הוא לא היה מסוגל לעשות זאת, כל פעם שהתקרב וניסה לעשות זאת גופו רעד ולא יכל להשלים את המשימה.
בכל זאת היה צריך להשלים את הכתר, לכן הוא קרא לאחד מפשוטי העם שלא הייתה לו הבנה בגדולת המלך, ולא הייתה לא השגה בחשיבות של הכתר והאבנים וביקש ממנו לעשות זאת. אכן אותו איש פשוט עשה זאת ללא בעיה והשלים את המשימה.
הנשמה שלנו מרגישה את החשיבות והזכות שבלימוד התורה ובקיום המצוות, גם כשאנחנו לא מרגישים היא מרגישה. אם אכן היינו מרגישים מה שהיא מרגישה לא היינו יכולים לבצע את זה בפועל.
אבל באמת הבנה זו יכולה להביא אותנו למדרגה נעלית יותר ביראת השם. אם נתבונן עד כמה אנו קרובים אליו בזמן לימוד התורה בוודאי שזה ישפיע עלינו להתנהג בהתאם.
לסיכום
הקב"ה נמצא בכל מקום, אך בעולם הוא נמצא בהסתר, לעומת זאת בתורה הוא נמצא בגילוי, ללא העלמות והסתרים, ולכן דווקא בקיום המצוות ובלימוד התורה אפשר להתחבר אליו קשר פנימי ועמוק.
נדב כהן, אסנט צפת - בית לסדנאות בנושא מיסטיקה יהודית, מודעות וקבלה.
