המיתוס של סיזיפוס - אלבר קאמי 

בס"ד

לעתים נראה לנו אדם מסוים שעבר משבר קשה שהנה הוא משתקם לאט לאט. הוא חוזר לשגרת חיים רגילה. חוזר לעסקיו, לחבריו. כמעט שאינו מדבר על אותו משבר. פעיל כמעט כשהיה. רק שותק יותר.

הסביבה מניחה שהתגבר ושמחה (או לא) עבורו. ממשיכים בחייהם. האיש ממשיך בחייו.

 אבל האיש שכאב בשתיקה  הניח אדמה פורייה לכאבו. מידי פעם נראה כשהוא שקוע בשתיקות. מדי פעם נעלם לעצמו. לא מקשרים את זה לאבידה, למשבר. הרי עבר זמן כה רב! אותו אדם שחווה כאב או אבדן חלילה מגלה פתאום שאין עניין לשתף, אין רצון לדבר. רק הצער והכאב חופרים עמוק וזורעים זרע נורא וממאיר.

בספרו "המיתוס של סיזיפוס" מביא אלבר קאמי דוגמא מזעזעת של צער הנובט וצומח לאט עד להתאבדות: "סיפרו לי פעם על סוכן מקרקעין אחד שהתאבד, כי שיכל את בתו חמש שנים קודם לכן וכי נשתנה הרבה מאז מפני שהעניין "חפר תחתיו". אי אפשר לחלום על מילה יותר מדויקת." 

הרעיון להתאבד לא צץ ברגע, בפתאומיות. "מעשה כזה מבשיל בדממת הלב, כמוהו כיצירה גדולה. האיש עצמו איננו יודע על כך. ערב אחד הוא מתאבד או צולל."...(המיתוס של סיזיפוס)

בספרו  דן קאמי בכוח להמשיך לחיות למרות טראומה, כישלון או אבדן שחווה.

הוא מביא שתי סיבות למה האדם יכול להמשיך לחיות:

- זיכרונות המולדת האהובה

- תקוות הארץ המובטחת

"בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האהובה, או את תקוות הארץ המובטחת." (המיתוס של סיזיפוס"/ אלבר קאמי).

ללא אחד מאלה לפחות עלול האדם לאבד עניין בחיים.

אדם צריך בחייו זיכרונות שימלאו חללים בתוכו. זיכרונות יפים שמעוררים געגועים. בשביל להמשיך לזכור ימצא האדם כוח להמשיך גם עם קשיים שיצוצו בדרכו.

את העבר אי אפשר לשנות, אבל זיכרון רע שמשתלט על האדם, טראומה, כישלון צורב עלולים לחתוך חזק בבשר.

מה שיכול להצילו זוהי תקווה מחודשת. משהו שיזרים בו כוחות, מרץ, עניין מחודש להמשיך לנסות.

"אנו חיים לאור העתיד: "מחר", אחר כך", כשתגיע למשהו", "עם הגיל תבין". דברים בלתי עקיבים אלה הם נפלאים, .." (המיתוס של סיזיפוס"/ אלבר קאמי)

אדם ללא תקווה, מאבד כוח להמשיך במקרה של קושי.

מקרה פעוט אחד וכל שיווי משקלו הנפשי עלול להתערער. 

לא יעזרו דיבורים וניסיונות שכנוע שזה לא נורא. הלב מסרב לקבל. 

טראומה שכזאת יכולה לחפור באדם ולצוץ גם אחרי מספר שנים בצורת מחלה או דיכאון קליני או אפילו רצון התאבדות חלילה... הצער, הכאב, הטראומה אינם נעלמים. נדמה כאילו התגבר, כאילו מצא עניין מחודש, כאילו השלים עם המצב.

אבל צריך זהירות. צריך שימת לב.

במצב זה צריכה הסביבה הקרובה להפגין תמיכה, אהדה, ונכונות להיות עבורו ככל שיצטרך. להזכיר דברים נפלאים שהיו. לדבר על דברים טובים שיהיו..כמו חבל, כמו מוט, תומך מוביל מחזיק... 

"אנו מתרגלים לחיות לפני שאנו מתרגלים לחשוב, במרוץ חסר תקנה זה, המקרב אותנו כל יום קצת אל המוות, הגוף צועד בראש....החמיקה מהמוות, היא התקווה. תקווה לחיים אחרים, שאדם חייב להיות ראוי להם" (המיתוס של סיזיפוס/ קאמי).