מצעד האיוולת 

מדינת ישראל עוברת בשבועות האחרונים כמה וכמה משברים חברתיים שמפאת קוצר היריעה, בלתי אפשרי להרחיב את הדיבור על כל אחד ואחד מהם: בין קריאות הרבנים לאי השכרת דירות לערבים, דרך השיח הציבורי בעד ונגד הקמת ועדת החקירה לארגוני השמאל וכלה במאבק להדחתו של השר אלי ישי ממשרד הפנים.

עם זאת, מעל כל אלה נישאה בשבועות האחרונים בגאון (כבוד מפוקפק משהו) הרשעתו של הנשיא לשעבר קצב בעבירות של אונס והטרדה מינית. אז נכון, הרבה מאוד דברים כבר נכתבו על הכרעת הדין –בית המשפט אמר בצורה חד משמעית את דברו וקבע כי מדובר על אדם מסוכן ומניפולטיבי שניצל את מעמדו הרם לביצוע מעשים שהפכו אותו מנער הפלא מקריית מלאכי לעבריין מין מורשע.

השאלה החשובה ביותר שעולה לאור הרשעתו של מי שהיה האזרח מספר 1 היא כיצד הגענו למצב בו אדם שהגורמים הפוליטיים הבכירים ידעו על מעלליו – החליטו בכל זאת לתמוך בו במירוץ שניהל לפני כעשור מול שמעון פרס. התשובה גם היא, פשוטה למדי – היעדר הבושה והכבוד, בעיקר, הכבוד העצמי.

לאחר הרשעתו של קצב, היו שטענו כי בכירי הליכוד, חלקם הבאמת בכיר לפחות, שעבר מח"כ לח"כ במטרה לשכנעם להצביע עבור קצב ולהעדיפו על פני פרס, ידע, במידה זו או אחרת על השמועות שאפפו את לשכתו של המועמד לנשיאות. באם נניח, רק לשם הדיון, כי הטענה הזו נכונה, הרי שהחוצפה ועזות המצח שבקידום מועמדותו של מי שהיה כבר אז עבריין מין – אינה יודעת גבול.

עלינו לשאול את עצמנו עד כמה עצומה השנאה הפוליטית שבין השמאל לימין אם למען הניצחון הפוליטי – האדם היחיד שנתפס כראוי להציג את מועמדותו לנשיאות המדינה – במסגרת מפלגת הליכוד – היה משה קצב. ואיך שגלגל מסתובב לו, אותו שמעון פרס שנוצח על ידי קצב כמעט על חודו של קול – היה כזכור לכולנו זה שירש את הנשיא המתפטר.

משה קצב הופתע, הוא הופתע מההרשעה החד-משמעית בדיוק מאותה הסיבה שבגללה החליט לוותר בטיפשותו על עסקת הטיעון שהוגשה לו על מגש של זהב על ידי היועץ המשפטי לשעבר מזוז. עושה רושם כי קצב עודנו בטוח כי במעשיו לא נפל כל פגם וכי הוא עודנו אותו אדם צעיר וחסר מגבלות שהיה למשך תקופה מסויימת לשר הצעיר ביותר בתולדות מדינת ישראל. האדם שגזל את התואר הזה מקצב היה אריה דרעי. הנסיקה יוצאת הדופן של קצב הייתה גם הסיבה לנפילתו.

ואם זה לא מספיק, אחרי הפסטיבל התקשורתי שליווה את הכרעת דינו של קצב – הציע שר המשפטים לשעבר יוסי ביילין, אדם שלא ניתן לזהותו כאחד מתומכיו הבולטים של קצב, בלשון המעטה, כי לאחר שיינתן גזר דינו של הנשיא ה-8 – חמש שנות מאסר לכל הפחות – יחתום הנשיא המכהן פרס על חנינה מיידית לקודמו בתפקיד וזאת בכדי למנוע מבוכה ציבורית גדולה יותר מזו שכבר נגרמה למדינת ישראל בכלל ולכל אחד ואחד מאזרחיה בפרט.

אין ספק שעמדתו של ביילין, שכאמור רחוק מקצב כמזרח ממערב, נובעת מדאגה אמיתית וכנה לתדמיתה של ישראל, שכן מעולם לא ראה העולם מדינה שנשיאה לשעבר, יהיה תפקידו סימבולי ככל שיהיה, נכנס לכלא – ועוד עקב ביצוע עבירות מין שפלות – עבירות מהסוג הגרוע ביותר.. הגיע הזמן לקלוט – עד שלא יוכח אחרת – הנשיא לשעבר קצב הוא אנס ועבריין מין סדרתי.

בזירה הפוליטית האמריקאית, היה זה ריצ'רד ניקסון שהודח מתפקידו בעקבות חקירה פלילית שהתנהלה כנגדו, אבל להבדיל אלף אלפי הבדלות, הוא הודח על חלקו בפרשת ווטרגייט. מחליפו בתפקיד, ג'ראלד פורד, השתמש בכוחו הנשיאותי בכדי לחון את ניקסון ביום הראשון לכהונתו. אין ספק כי הוא הונחה בין היתר על ידי אותם השיקולים שמנחים היום את ביילין. עם זאת, ועם כל הכבוד לארצות הברית, הרי שכאן מדובר על סיפור שונה לחלוטין. הנזק שייגרם למוסד הנשיאות ולמערכת הפוליטית בישראל, באם אכן יוחלט להעניק לקצב חנינה – יהיה גדול לאין שיעור מהנזק התדמיתי שייגרם לישראל ביום שבו אלפי מצלמות מכל רחבי העולם יסקרו את כניסתו של משה קצב למתקן הכליאה.

ברברה טוכמן כתבה בזמנו את רב המכר "מצעד האיוולת" בו תיארה תהליכי קבלת החלטות מדיניים, אותם הגדירה, ובצדק, כאוויליים. נדמה שמעולם לא היה הכינוי הזה יותר מתאים בכדי לתאר את מדינת ישראל.

 לפוסטים נוספים - היכנסו לבלוג שלי - ריאל פוליטיק - הבלוג של יורי גנקין