תאונות דרכים מכוונות - מתי תישלל זכאות נפגע לפיצוי 

כל אחד ואחת מאיתנו היה מעורב או יהיה מעורב ככל הנראה באירוע של תאונת דרכים בסדר גודל כזה או אחר. אין זו גישה פסימית וסובייקטיבית של אדם פלוני או אלמוני, כי אם עובדה מצערת ומציאותית ביותר. עובדה זו מבהירה ביתר שאת את החשיבות הגדולה בקריאת פסק הדין המובא להלן, שניתן בבית המשפט העליון על ידי כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין.

באם הייתם עברתם תאונות דרכים בעבר, מומלץ לכם להמשיך לקרוא. אם לא הייתם מעורבים עד כה בתאונות דרכים, על אחת כמה וכמה. פס"ד המדובר הוא: בג"צ 6284/10 קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים נ' רבקה אליצור.

עובדות פס"ד מתארות ניסיון גניבה של רכב כדלקמן: אדם סימן לנהגת שיש תקר בצמיג מכוניתה בכדי שתעצור את רכבה. ברגע שעצרה, אדם נוסף שנעמד ליד רכבה (להלן:"הגנב") כיוון אותה לקדמת הרכב. בעוד הנהגת בודקת את צמיגיה מחוץ לרכבה, כפי שכיוון אותה הגנב,  נכנס האחרון לרכב שהיה ממנוע והחל בנסיעה בעוד הנהגת מועדת על החלק הקדמי של הרכב. הגנב המשיך בנסיעה כמה עשרות מטרים נוספים בעוד הנהגת אוחזת במכסה המנוע על מנת שלא ליפול, אך ללא הועיל. הנהגת נפלה על המדרכה ונחבלה. הגנב נס על נפשו, נהגת תבעה פיצויים כחוק לנפגעי תאונות דרכים בביהמ"ש השלום שלא קיבל את טענתה אך לאחר שעתרה לביהמ"ש המחוזי – התקבלו טענותיה. קרנית מאידך, טוענת כי אין מדובר ב"תאונת דרכים" כמשתמע בחוק ומכאן הערעור.

השאלה המשפטית הנדונה בביהמ"ש" העליון לכאורה פשוטה: האם מדובר בתאונת דרכים ע"פ סעיף 1 ל"חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" לפיו תאונת דרכים היא אירוע שבו נגרם נזק לאדם עקב שימוש (כהגדרת מונח זה בחוק) ברכב מנועי (בהתאם לפקודת רכב מנועי) והכל כמובן למטרות תחבורה.

כאשר אנו נוהגים בכביש ורואים תאונות דרכים, אנחנו מיד יודעים להגדיר אותן ככאלה. אם  כן, בוודאי תשאלו את עצמכם, מדוע נדרש ביהמ"ש לדון בשאלה שהתשובה כביכול כל כך ברורה?  מסתבר שהשאלה 'האם מדובר בתאונת דרכים'? איננה כה פשוטה.

ביהמ"ש העליון בבואו לפרש את חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מחיל הלכות קודמות משני פס"ד שעובדותיהם דומות לאלו שבפס"ד שלנו והם: פרשת "בלבן" ופרשת "רשיד".

בפס"ד "בלבן" התווה ביהמ"ש כלל מנחה לבחון מקרים בהם יחיל את כלל החזקה הממעטת (כלומר סייגים) לעניין תאונות הדרכים: סעיף 1 לפלת"ד יחול גם במקרים בהם הפוגע חפץ בתוצאת הפגיעה בגופו או ברכושו של אדם. במקרה שלנו, ברור שהגנב סבר באופן די וודאי, שהנהגת תיפגע נוכח הנסיבות שתוארו. ביהמ"ש אף הרחיב הלכה זו בקביעתו שאף אם הפגיעה היא אך ורק אמצעי להשגת המטרה – אין בכך דבר, מאחר וברור לכל כי בנהיגתו  סיכן חיי אדם.

טענותיה של קרנית על כך שהגנב לא נסע במהירות, (התנהגות המוכיחה כביכול כי לא התכוון  לפגוע בנהגת אלא חפץ "רק" בהשלמת משימת גניבת הרכב) והתמקד בבריחה ממקום האירוע, 'העלו חרס'.

הנהגת טוענת מאידך, שמדובר בתאונת דרכים שכן כוונת הגנב הייתה לפגוע בה, ו'הדבר מדבר בעד עצמו', מאחר וכיוון אותה מלכתחילה לקדמת הרכב. כמו כן, לאחר שנפלה על מכסה המנוע, המשיך בנסיעתו למרות שהיה מודע לנסיבות המתוארות. אין בכך אלא עובדה לכוונתו של הגנב לגרום לה נזק ובכך הנפקות לעילת התביעה (בביהמ"ש השלום).

בפס"ד 'רשיד',  הוכרע כי העובדות מתארות "תאונה מכוונת". הווה אומר, אין נפקא מינה לכך שלא חפץ בפגיעה בנהגת שכן, לנוכח נהיגתו המסוכנת והמסכנת ברורה לכל התוצאה.

ביהמ"ש קבע שמדובר בתאונה מכוונת ואכן מוגדרת כ'תאונת דרכים' ע"פ חוק הפלת"ד.

המאמר נערך על ידי צוות אתר LawTip.co.il 

אין לראות במאמר משום ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי פרטני אצל עורך דין תאונות דרכים הבקיא בתחום.