1. הבעיה
זה לא סוד שרשויות רבות סובלות ממשבר כלכלי בדרגה זו או אחרת. גם ההסבר על מקורות המשבר נעוצים בהתאם לתכונותיו של המסביר. כלומר, יהיו מסבירים שיזקפו את המשבר לאי-העברת כספי סיוע ממלכתי במועד. אחרים יטענו כי שורשי המשבר נעוצים בניהול לקוי של הרשות. ואילו יהיו כאלו שיטענו כי שיקולים אחרים גרמו למשבר.
מכל מקום, וללא כל התחשבות כלל בסוגיה של "מהו הסבר הנכון" של המשבר, נמצאות לפנינו לפחות שתי עובדות:
ý רשויות רבות נמצאות במשבר פיננסי וסמוכות בעיקר על שולחן הממשלה ומשרד הפנים;
ý רשויות רבות מתקשות בגביית כספי הארנונה ה"מגיע" להן מהתושבים;
להערכתנו הבעיה המרכזית מתייחסת דווקא אל השיטה בה גובים את הארנונה והיא עשויה להוות את ההסבר העיקרית של שתי העובדות שהוצעו לעיל. במילים אחרות, נראה על פניו כי הפרט בישראל, "מתקשה" להבין את אותו היטל המכונה ארנונה. הוא "מתקשה" לקבל את הארנונה כאגרת שרות בגין שירותיה ה"טובים" של הרשות המקומית. חלק ניכר מהתושבים, רואה בארנונה מעין "קנס" שמוטל עליו בגין התיישבותו ומגוריו בישוב נתון. עבור אותו אזרח, כל התייחסות אל הרשות היא מבחינת "קבלן" שירותים המחויב לתת לו (לאזרח) שרות. כך, ככל שהרשות תמעיט במתן שירותים, כך יחוש אותו אזרח "מקופח" ומשלם "חינם" עבור עובדי הרשות ש"אינם" תורמים את חלקם בעסקה.
תחושה זו, עשויה ללוות אזרחים רבים בישובים שונים. בגין אותה התחושה, יש לשער, יחפשו האזרחים אמתלות מאמתלות שונות על מנת ל"הימנע" מתשלום הארנונה. הינו, לא תמיד אי תשלום הארנונה נובע ממצוקה כלכלית, אלא מהעדר "הצדקה" תפיסתית של האזרח המבקש בעזרת אי התשלום לדחות את הקץ. לשיקול זה נוספת "השיטה" הקלוקלת של הרשויות בחיסול חובות. לעיתים, רשויות מסוימות, עורכות מבצעים "לחיסול חובות". במסגרת מבצע כזה, נדרשים לפעמים אזרחים, לשלם רק חלק מסוים מהחוב תוך הבטחה למחיקת חובות.
כך יוצא לעיתים, שאותם תושבים שדחו את התשלומים ולא שלמו בזמן את "קנס" הארנונה, קיבלו אפילו פרס על "אי-תשלום" בזמן. פרס המגיע בצורה של חסכון (לעיתים משמעותי) בתשלום חובות העבר. זאת בזמן שאזרחים ששלמו בזמן, לא זכו לקבל את אותה הטבה.
המצב עבור רשויות מסוימות, הופך להיות קריטי כאשר ל"חגיגת אי התשלומים" הזו, מצטרפים גם בעלי עסקים, הרואים עצמם כמקופחים הרבה יותר משאר האזרחים. לאור תפיסתם, של בעלי העסקים, "הרשות עושה על הגב שלהם קופה". כלומר, הם חשים כאילו והם "מחזיקים" על חשבונם את הרשות. גם כאן, נדמה כי הרשות "משקיעה" לעיתים אחוז ניכר מההכנסה כדי לגבות. כך, בחישוב של עלות תועלת כלכלית, (כפי שחלק מהממסד הישראלי אוהב לראות את המציאות), נדמה כי עלויות הגביה (במיוחד ביחס לגביה בקרב בעלי עסקים), עולות לעיתים על הסכומים הנגבים בפועל (כך, אם ניקח בחשבון את הכדאיות הכלכלית, נמצא כי ההכנסה מארנונה מתמוססת בעלויות הגביה. עלויות אלו כוללות הן את עלות שכרם הישיר של עובדי הרשות העובדים בגביה, שכרם של עובדי הרשות התומכים בשרותי הגביה (עלויות עקיפות), עלויות תשלומים לבעלי מקצוע בגביה (עורכי דין, הוצאה אל הפועל משפטית, גובים ושירותים נלווים, דואר ושליחים וכו').
לפיכך, מתרבים המקרים בהם מתפשרים על הסכומים כדי להימנע מהפסדים נוספים.
לאור מדיניות הקיצוצים בתקציבי הרשויות של ממשלות ישראל האחרונות (בעיקר לאחר 2003) ידוע לכל כי ככל שהרשות תמעיט לגבות את כספי הארנונה המגיעים לה "כחוק", כך תוכל לספק פחות ופחות שירותים לתושב. זאת בהתחשב לעובדה המפורסמת, הטוענת כי יותר ממחצית מתקציב הרשות מוצא על תשלומי שכר לעובדים. כך יוצא שלא יוותרו לרשויות כספים כדי לרכוש ולספק שירותים לתושבים. מאחר ואין לתושבים כל יכולת להתגונן, בניגוד לעובדי הרשויות, מעוגנים בדרך כלל בוועדי עובדים חזקים ומגובים ע"י סינדיקט העובדים הארצי, ה"דורשים" ומקבלים את שכרם בכל מקרה (לכן הרשות תעדיף לשלם להם את שכרם לפני הספקת שירותים לתושב. כך, עבור אותם רשויות שלהם מונתה ועדה ממונה, העילה הרשמית של מינוי הוועדה הממונה היא אי גביה ואי תשלום שכר עובדים.)
מכל האמור לעיל עולה, כי ראש רשות נמצא בדרך קבע בבעיה מהותית הקשורה ליכולתו לבצע מדיניות כלכלית מסוימת. הוא חייב לעמוד מצד אחד בלחץ התושבים ל"קבל" שירותים שונים. מאידך, "מסרבים" תושבים מסוימים לשלם בגין הפעלתם של השירותים הללו (יתרה מזו, ראש רשות "נשפט" באמות מידה שונות. מצד משרד הפנים, הוא יחשב לראש רשות הפועל באורח "תקין", אילו עמד ביעדי הגביה שלו. מאידך, ע"פ אמות מידה של התושבים, הוא יחשב לראש רשות "טוב" אילו יספק להם מקסימום שירותים עם עדיפות שיהיו ב"חינם". גם לו היה ראש הרשות גובה מהתושבים מבלי לספק שירותים כל שהם, היה עדין נחשב לפועל בהתאם לאמות המידה של משרד הפנים).
יש לציין כי השליטה הבלעדית על הרשות אינה נתונה לתושבי הרשות כלל, אלא למשרד הפנים. הראיה לכך, הוא לשר הפנים יש את הסמכות החוקית לפטר או לפזר ראש רשות וחברי מועצת ישוב שנבחרו כדין בבחירות דמוקרטיות. אומנם, המחוקק קבע את העילות הרלוונטיות לכך. אך, סמכותו של שר הפנים עולה על רצונותיהם של התושבים כפי שמתבטא בבחירות לרשויות. מכאן, יהיה עדיף לכל ראש רשות לרצות את משרד הפנים יותר מאשר לרצות את התושבים. כי גם אם התושבים יבחרו בו, שר הפנים יכול לפטרו (אומנם, זה נשמע כמו עידוד שלא בצדק להימנע מתשלומי חובות ו/או כמו קריאה לפטור את אלו שלא שילמו חובותיהם בזמן מכל תשלומי קנסות וכו', אך, זוהי אינה המטרה. מטרת הצגת הדברים הנ"ל היא להציע דווקא שיטה אחרת לחישוב הארנונה אשר עשויה לסייע לתפוס אותה כמס הכרחי שעל התושב לשלם. להימנע מצבירת חובות וגירעונות ע"י התושב וכך להימנע מתשלומי קנסות ודמים מיותרים.).
מכל מקום, המכלול הזה מורכב עד מאוד וגורם לא אחת לבעיות מבניות וארגוניות בתוך הרשות ומנהלת הרשות. כתוצאה מכך, ראשי רשויות שונים נוקטים בצעדים שונים על מנת להתגבר על הקונפליקט שהוצג לעיל. אך, בכל תסריט שינקוט ראש רשות נתונה שהיא, הוא חייב להתפשר על יעדי גביה ותשלומי הארנונה. במיוחד כאשר מרבית התקציבים של הרשויות עדין מגיעים מכספי המדינה- כמו למשל, מענק איזון, מענקי פיתוח , תקציבי משרדי ממשלה שונים ותקציבים בלתי רגילים אחרים (תב"ר) אשר מוענקים לרשות המשמשת כמתווך לביצוע בגין פיתוח ושירותים שונים (כך יוצא אפוא האזרח משלם פעמיים. פעם אחת לרשות כארנונה ומיסי רשות שונים ופעם נוספת למדינה כנמס הכנסה. גם כאן אנו מוצאים את חוסר השוויון הקיים במערכת. כי כל אלו שאינם משלמים מיסים (בין אם בזכות למשל עסקים המציגים אי רווח או הפסד ו/או בחסד למשל מקרים סוציאליים למיניהם ו/או מכורח עבריינות למשל מעלימי מס), גם לא ישתתפו בתשלומים הנ"ל. אילו האזרח המשלם, ישלם הכול תמיד ובעצמו בעבור כל השאר.)
דרך נוספת בה מתמודד ראש רשות כדי להגביר את הגביה, הוא השימוש שעושים ברשויות שונות בחברות גביה חיצוניות. חברת גביה כזו, שלא כמו ראש רשות, העומד לבחירת הציבור (גם כאן, ראש הרשות שעומד לבחירה אינו יכול להתחמק מעירוב שמו בהליכי הגביה. ראש הרשות משמש בתוקף תפקידו הסטטוטורי כחותם על כל הליכי האכיפה המנהליים. לכן כל צו עיקול, תפיסה וכיוצא בזה נושא את חתימתו האישית של ראש הרשות. האזרח ה"נפגע" יודע בדרך כלל מי ה"פוגע" ומי ה"שליח"), "נטולה" כל "משוא פנים" ואיננה חייבת דין וחשבון לתושב. לפיכך, חברת גביה, מסוגלת לנקוט באמצעים "קשים" העומדים לרשות הרשות (אכיפת גביה מנהלית) כגון עיקולים, תפיסות וכו' על מנת להעמיק את הגביה.
אולם, "אליה וקוץ בה", חברת הגביה איננה פילנתרופית העובדת "בהתנדבות" (חברות הגביה בדרך כלל פועלות במתכונת פחות או יותר קבועה. כאשר ישנן שתי אופציות עיקריות לרשות. שימוש בעובדי הרשות כאשר הניהול הוא של חברת הגביה ו/או שימוש בעובדי חברת הגביה כאשר הרשות מעמידה לרשות חברת הגביה "מנהל הארנונה" שהוא יחד עם "הגובה" הם המוסמכים היחידים לקבוע ולגבות את מיסי הרשות וחייבים על פי חוק להיות עובדי הרשות המקומית. הבחירה של הרשות הינה עניין של אחוזי תשלום. כאשר במקרה הראשון אחוזי הביצוע של חברת הגביה נעים בין 8% קבוע חודשי. במקרה השני אחוז התשלום של עד 10% עם תשלום חודשי של עלויות התפעול המוסכמים בין הצדדים. בשני המקרים קיים בונוס על הישגים ברמות שונות שנקבעים בהסכם. כך עלות הגביה ע"י חברת גביה חיצונית עשויה לעלות לרשות מעבר לעלות השוטפת הקיימת תמיד (לפחות בתשלומי שכר ישיר של מנהל ארנונה, גובה, תשלומים לשמאים, למפקחים, פקחים ועוד) לפחות עוד כ-15% תוספת מהכנסתה).
היא פועלת כחברה עסקית לכל דבר ומונעת מתוצאות של רווח והפסד. לכן, כל הכנסתה של חברת הגביה באה על חשבונו של הציבור אשר מממן את הגביה ואת כל הצעדים הננקטים ע"י חברת הגביה כדי "לעמוד ביעדי" המשימה שלה שעליהן היא מקבלת בונוסים מוגדלים.
כך, ככל שחברת הגביה תגבה יותר כסף, כך יכנס פחות כסף לקופת הרשות. כי מכלול עלויות הגביה הינם על חשבון זה ואינם באים מכיס אחר מלבד התושבים. התושבים מצידם, עשויים ל"סבול" כפל סבל, גם לשלם עבור "אי קבלת שירות" וגם לשלם עבור זה שהם משלמים (האזרח המשלם עשוי להתבקש לשלם עבור מכתבי האתראה, מכתבי עורך הדין, ביקורי הבית של המעקלים, עמלות ודמים נוספים הקבועים ב"חוק" כעונש ללא משלם. אך אם ישנה חברת גביה "זריזה" השולחת "התראות" גם כשלא צריך דבר המייקר בסופו את התשלום גם עבור המשלם הרגיל בזמן.)
2. שיטת הגביה
שיטת גביית הארנונה ושל שאר מיסי הרשות מעוגנים בחוק (פקודת המיסים (גבייה),1929 - כבר מעצם תאריך החוק (פקודת מיסים 1929), מצביע על גישה קצת מוקדמת למידי של התייחסות למיסים. הפקודה ניתנה ע"י המנדט הבריטי לאזור לא מפותח (שהיה ברובו תחת שלטון עותומאני מושחת עם שליטים מקומיים אשר גבו לעצמם בשיטה אינדיבידואלית) ובאה להסדיר "חוק וסדר" לאזור שכוח "אל זה". כאשר הגישה אל התושבים כאן הייתה זהה לגישתם של הבריטים בהודו אוו באפריקה.).
יש להפריד בין הארנונה לשאר האגרות והמיסים הנזקפים לחובתם של תושבי רשות מסוימת. חוק הארנונה הכללית קובע כי הרשות רשאית לגבות בגין נכסים שונים הנמצאים בתחום השיפוט שלה. כמו כן, מגדיר החוק הנ"ל, מה רשאית הרשות לחייב בגין אי תשלום בזמן של הארנונה הנ"ל. מכורח חוק זה, נגזרת בכל רשות ורשות "פקודת ארנונה" המגדירה בפועל על איזה נכסים ניתן לגבות וכמה ניתן לגבות וכן שיטות החישוב לגביית אותם דמים לטובת הרשות. חוק ההסדרים בישראל, מצביע על שיטה נוספת של "בריונות כלכלית" (סונינו, דוד. (23/10/2010). על כלכלה ובריונות כלכלית בישראל. [גרסה אלקטרונית]. אתר מאמרים.נדלה בתאריך:16/12/10 מ:http://www.articles.co.il/article.php?id=84753), מטעם הממשלה. בהתאם לחוק ההסדרים, רשאית הרשות, להקציב הנחות ולקבוע שיטות להנחה עבור אוכלוסיות מיוחדות. פקודת הארנונה מקבלת תוקף באישורה ע"י מועצה הרשות והופכת לחוק עזר עירוני. במסגרת חוקי עזר עירוניים, רשאית הרשות לקבוע הכנסות נוספות כגון, דמי חניה, דמי שלטים, מס עסקים וכו'. אולם, המסה הקריטית של הכנסות הרשות הם מגביית ארנונה כאשר כמעט 80% מתוכה היא בגין דירות מגורים.
מתוך בחינה של הישובים העירוניים בישראל עולה התמונה הבאה.
מספר ישובים מינימום משקי בית מקסימום משקי בית
80 1,000 5,000
43 5,001 10,000
21 10,001 15,000
13 15,001 25,000
15 26,000+
172
למעשה ישנם בישראל 172 ישובים עירוניים שאינם במסגרת מועצה אזורית, שלהם ישנם בממוצע 8,576 משקי בית (עם שונות גדולה בין ישוב לישוב).
מספר ישובים ממוצע בתי אב - גביה100%
80 3,000 11,500,000
43 7,501 31,000,000
21 12,501 55,000,000
13 20,001 92,000,000
15 26,000 313,000,000
מתוך הטבלה עולה ממוצע בתי האב הנמצאים בישובים שונים (במספרים שלמים) כאשר בעמודה השמאלית מוצג ממוצע ההכנסה בישוב כאשר אחוז גביה עומד על 100%.
משרד הפנים דורש גביה בהתאם לאשכול הסוציו-אקונומי של הישוב, כאשר ממוצע הגביה נע בין 30% אחוז מצפי ההכנסה ועד ל-50% מצפי ההכנסה מארנונה (במאמר מוסגר יש להטעים ולאמור כי ישנם ישובים בודדים מאוד אשר משרד הפנים אינו מגביל את אחוז הגביה הרצוי.)
בהנחה כי כל הישובים הנ"ל נמצאים במדרגי משרד הפנים נראה את הטבלה הבאה :
מספר ישובים 100% 50% 30%
80 3,000 11,500,000 5,750,000 3,450,000
43 7,501 31,000,000 15,500,000 9,300,000
21 12,501 55,000,000 27,500,000 16,500,000
13 20,001 92,000,000 46,000,000 27,600,000
15 26,000 313,000,000 156,500,000 93,900,000
ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג הראשון עומד על 5.75 מיליון ואילו 30% עומד על 3.45 מיליון ש"ח; ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג השני עומד על 15.5 מיליון ואילו 30% עומד על 9.3 מיליון ש"ח; ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג השלישי עומד על 27.6 מיליון ואילו 30% עומד על 16.5 מיליון ש"ח; ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג הרביעי עומד על 46.1 מיליון ואילו 30% עומד על 27.7 מיליון ש"ח ; ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג החמישי עומד על 156.7 מיליון ואילו 30% עומד על 94 מיליון ש"ח ;
מתוך טבלה זו עולה כי, ממוצע הגביה המקסימאלי של הישובים הללו, הוא בפועל הרבה יותר קטן מיכולות הגביה שלהם. כאשר מאידך, עלויות הגביה ומימון עולות לאין שיעור מהתרומה היחסית שלהם לגבי התוצאה.
מתוך ממצאי השטח נמצא כי באשכול הראשון שלעיל, היקף הגביה מתקרב ל-4 מיליון ש"ח לשנה, באשכול השני, ל-10 מיליון ש"ח, כ-17 מיליון ש"ח עבור האשכול השלישי ואילו האשכול הרביעי מתקרב לכדי 30 מיליון ש"ח ורק באשכול החמישי, הגביה עומדת על כ-100 מילון ש"ח. במילים אחרות, אחוז הגביה המקסימאלי של הישובים הללו, מתקרב יותר ל-30% מאשר לכל מספר אחר.
יש לציין להלן, כי הנתונים הללו מתייחסים אך ורק על גבית ארנונה מבתי מגורים ולא ארנונה עסקית, אגרות ודמים שונים שהרשות גובה בנוסף על כך. הואיל ומרבית הרשויות מבוססות על הכנסה שמקורה מגביית ארנונה למגורים ורק מקצתם מבוססות גם על אגרות עסקיות וחניה.
3. הפתרון
במידה וננסה לבסס שיטה שונה של גביית ארנונה למגורים, נצטרך בראש וראשונה לשנות להערכתי את בסיס החישוב. כיום, בסיס החישוב של הארנונה והמיסים העירוניים הם השטח והסוג. כתוצאה מכך, נותן "המחוקק" פתח לפרשנות מורחבת. המפרט הארוך של סוגי ופרטי החיוב בכל רשות ורשות מביאה (בעיקר בתחום העסקי) לידי הסתייגויות ופרשנויות רבות. מכאן, ראוי לשנות את בסיס החישוב ולהפוך אותו למבחן יחיד, אחיד ומקובל על שאר רשויות המיסים בארץ. כך, נמנע בראש וראשונה את השוני הקיים בבסיסי החישוב. בעוד שרשות המיסים מתייחסת להכנסה כמבחן, הרשות מתייחסת לשטח כמבחן לחישוב הארנונה (וכן גם מיסים אחרים- כיום קיימת שיטה אחידה להבחנה בין סוגי ההכנסה השונים. כאשר מבחן ההכנסה עליה משלם התושב את מיסיו השוטפים הינה אחידה. ביחד עם מנגנון מדויק של שומה, אכיפה וגביה מהווה רשות המיסים בישראל, גוף פעיל המונע מכורח ביצועיו הטובים..)
4. היישום בפועל
על מנת להבין את השוני בין השיטה הקיימת לבין השיטה המוצעת, נציב תחילה נתונים על בסיס הנתונים הראשוניים:
מספר ממוצע ממוצע הכנסה 3.5% הכנסה הכנסה הפרש
ישובים בתי אב הכנסה חודשית שנתית נוכחית
80 3,000 9,000 27 מ' 945 אלף 11.34 מ. 3.45 מ' 7.89 מ'
43 7,501 9,000 67.5 מ' 2.36 מ' 28.3 מ' 9.3 מ' 19.01 מ'
21 12,501 9,000 112.5 מ' 3.94 מ' 47.2 מק 16.4 מ' 30.7 מ'
13 20.001 9,000 180. מ' 6.3 מ' 75.6 מ' 27.6 מ' 48 מ'
15 26,000 9,000 234 מ' 8.19 מ' 98.28 מ' 93.9 מ' 3.3 מ'
מ' = מיליון
הסבר
בהנחה שההכנסה הממוצעת במשק עומדת על 9,000 ש"ח, הרי ממוצע הכנסה החודשית של התושבים מהאשכול הראשון שלעיל, עומד על 27 מיליון ש"ח. כאמור, אילו גבינו 3.5% מההכנסה החודשית הממוצעת של הישובים הללו, נקבל סכום חודשי של 945 אלף ש"ח, ולהגיע לגביה שנתית של 11.34 מיליון ש"ח שהם כ-7.9 מיליון ש"ח יותר מאשר הגביה הממוצעת הנוכחית בישובים אלו (העומדת כיום על ממוצע של 3.45 מיליון ש"ח).
אותו חישוב עבור האשכול השני שלעיל, יעניק ממוצע ההכנסה של 19 מיליון ש"ח יותר מהגבייה הממוצעת הנוכחית; גם עבור אשכול שלישי התמונה חוזרת על עצמה. ממוצע הבדל בגביה לשנה היו נותנים לנו יותר 30.75 מיליון ש"ח. באשכול רביעי נקבל יותר 48 מיליון ש"ח ורק באשכול חמישי המכניס ההבדל הממוצע בהכנסה ייתן רק 4.38 מיליון ש"ח (יתכן וההבדל באשכול האחרון נובע בין היתר גם מההבדלים הקיימים במספר בתי אב. בל נשכח כי ככל שמספר בתי האב בישוב גדול כל כמות הגביה תגדל אף היא.)
מתוך טבלה זו עולה יתרון משמעותי בגביה של 3.5% שנתיים מתוך הכנסה של משקי הבית בשונה לגביה לפי גודל נכס.
היתרונות של שיטה כזו הינם ברורים לחלוטין. ראשית, אין צורך באף הנחה מובנית אשר מסבכת הן את נותן ההנחה והן את מקבל ההנחה. אדם המשתכר פחות ישלם בהכרח פחות. כמו כן, אדם המתגורר בבית גדול בשכונה יקרה, בהכרח מחויב להכניס הכנסה גבוהה יותר ולכן ישלם יותר. למעשה, ברוב המקרים, שיטה של גביה לפי אחוז מתוך הכנסה, הרבה יותר הוגנת והרבה יותר שוויונית.
יתרה מזאת, כולם משלמים עבור מיסים עירוניים גם עסקים. עבור בעלי העסקים היתרון ברור עוד יותר. כי אז הם יוכלו לבטל את כל ההסתייגויות שיש להם. מאידך, קל יותר לעקוב אחר הכנסתם ועוד יותר הדבר מסייע בידיהם של עסקים שלא שפר עליהם גורלם.
הגביה של 3.5% תהיה מנת חלקו של כל בית אב. לפיכך כל אחד מבני המשפחה העובד באותו בית אב, יכניס לרשות הכנסה נוספת על אותו "הנכס" (למשל בבית אב מסוים מתגוררים משפחה בת חמש נפשות בדירה בת שלושה חדרים בגודל של 80 מ"ר. נניח כי במשפחה זו כל בני המשפחה עובדים וכל אחד מהם מכניס 5,000 ש"ח - הרי הגביה על אותו ה"נכס" - בית האב תעמוד פי חמש מגביה של נכס בודד קרי, המשפחה תשלם 10,500 ש"ח לשנה (3.5% מהכנסתה) ולא 2,080 ש"ח (80 מ"ר כפול 26 ש"ח למ"ר שנתי).
מה שטוב בשיטה הוא העלות המצומצמת שלה. זאת מאחר ו80% משקי הבית בישראל, הם עובדים שכירים. כעובדים שכירים, משלמים באופן שוטף את דמי ביטוח הלאומי ומס הבריאות המהווים יחד כאחוז מההכנסה שלהם, והתשלומים מועברים באופן פחות או יותר שוטף, על ידי המעביד אל המוסד המוטב. ניתן להשתמש באותו המנגנון כדי לשלם עבור מס העירוני שלא יקרא מהיום ארנונה אלא "מס תושב". את המס הזה, ניתן לגבות הן דרך המוסד לביטוח לאומי, ואו מס ההכנסה ואפילו ניתן להגיע להסדר עם האזרח אשר יכול למלא בתחילת כל שנה תצהיר תושב, לצרף אליו את טופס ה-106 השנתי שלו ולקבל 12 תשלומים שווים דרך חשבון הבנק שלו ו/או כל אמצעי אחר.
זה עשוי לחסוך כאמור הרבה כוח אדם והרבה בירוקרטיה כאשר התפקיד העיקרי של חברות הגביה, יהיה אך ורק לגבי הסדרי חובות עבר ולא בגין התשלום השוטף. כך, הרשות עשויה לא להפסיד הכנסות ומאידך, לא להפסיד את החובות שעם הזמן הופכים להיות מסופקים הקשים מאוד לגביה.
המוסד הגובה (בין אם זה הביטוח הלאומי ואו מס הכנסה) יעביר את הסכומים שנגבו לרשות הרלוונטית תמורת עמלת גביה זעירה (נניח 28 פרומיל). ההשתייכות של כלל התושבים בארץ לרשות נתונה תהיה דרך מרשם התושבים. כלומר, רשות הגביה (כאמור כנ"ל), תעביר את הסכום שנגבה מפלוני אל הרשות בה רשום אותו פלוני. הסדר זה, יחייב את האנשים לרשום במדויק היכן הם מתגוררים. יסייע בשיפור פנקס הבוחרים (החלוקה תהיה מדויקת לקלפיות מעודכנות לפי מקומות המגורים דבר שיחסוך למשל את הסעת בוחרים המתגוררים במקומות שונים). כך, הרשות המקומית תוכל להעניק שירותים לאלו הרשומים באמת בתחומה (דיירים ובעלי עסקים) כאשר אלו שלא רשומים בתחומה, לא יוכלו לקבל את תעודת התושב שלהם. יתרה מזו, בכום של 3.5%, ייגבו מכל הכנסה שהיא. כך, תמנע האופציה לשנות את אחוז הגביה לעלותו (כל פעם מחדש) ולעדכן אותו.
כלכלן התנהגותי מתמחה בתחום של התנהגות כלכלית של פרטים ואגונים. משמש כיועץ לארגון וניהול יעוץ ארגוני וליווי עסקי,יעוץ ותכנון תיירותי, הכנת תוכניות עסקיות, תכנון ואסטרטגיות עסקיות, תכנון וליווי של תוכניות הבראה ושיקום פיננסי, מערכות מידע שיווקי ומערכות ניהול איזו 9000, שיווק תיירותי, תכנון הדרכה, ימי עיון וקורסים במבחר ארגונים מגדלים שונים ובענפי פעילות מגוון. ייעוץ אסטרטגי, ארגוני וניהולי למפלגות ולגופים פוליטיים.
