סליחה מאיר 

“מאיר, בפנג שואי אנחנו אוהבים שהדלת נפתחת עד הסוף בלי להיתקע”

“זה בגלל המדפסת, נתי, אני מזיז אותה כל פעם שאני משתמש בה”

“תזיז את השולחן טיפה שמאלה ויהיה לך מקום למדפסת ואז היא לא תפריע לדלת להיפתח, ובכלל איך שולחן העבודה שלך כאן ישר בכניסה ואתה עם הגב אל הדלת?

… והמראה?! ”

“זה מישהי אמרה לי שזה פנג שואי לשים מראה”

“מאיר, דווקא זה משהו שכולם יודעים שעל פי פנג שואי לא תולים מראה מול הכניסה כי זה מקפיץ ושולח את האנרגיות הטובות החוצה”

“באמת?! במיוחד קניתי אותה לזה…” ..

“מאיר אהלן, מה שלומך? אפשר חיבוק?”

ואז, אחרי החיבוקים והתה, ישבנו, אצל מאיר בסלון, חבורה אהובה ומיוחדת ולמדנו את שיעור היום:

” מה משמעות החוקים והתהליכים הפנימיים שפועלים בתוכי? מהי הכמיהה הלא ממומשת שלי, ומה משמעותה? מה משמעות התסכולים שלי, חוסר שביעות הרצון, הפגיעות, הפחדים, והתשוקות האמיתיות? חפשו הבנה של הסיבה לקיומם, והסיבה לאי הגשמתן של התשוקות והכמיהות. (מתוך הרצאה מספר 159)”

היה שיתוף, ושיחה נפלאה, כולנו נוגעים שם במקומות מאד עמוקים בתוך עצמנו, זו דרכו של “הנתיב להתמרה עצמית” The Pathwork, שצמח מתוך מסרים שהעבירה מורה מיוחדת בשם אווה פיירקוס בשנות החמישים של המאה הקודמת. התלמידים שלה, תלמידי התלמידים ואנחנו ממשיכים את הלמידה המשותפת בקבוצות לימוד תומכות ומפרגנות. (אם חפצתם להכיר: www.pathwork.org )

מתישהו  למחרת בבית הבנתי שהשדים שלי פרצו להם שם בכניסה לבית של מאיר המארח של אותה פגישה.

מה קרה לי - מה היה כל כך דחוף לדחוף למאיר פנג שואי עוד לפני שאמרתי שלום?

כמובן, האגו שלי הכול יודע. כמובן שיודע. כול מה שאמרתי נכון. אבל אין לדבר משמעות. לא נתבקשתי, לא נשאלתי, לא שאלתי, לא הקשבתי….

לפעמים הצורך שלנו כמטפלים, מורים, מנחים להפיץ את הידע שלנו ואו הרצון שלנו לתקן, גדול מהצורך של נשוא התיקון. כן, כמו הביטוי שהפרה רוצה להיניק יותר משהעגל רוצה לינוק.

מתוך כל כך הרבה ניסיון בייעוץ הנני יודעת שלכול אדם יש את הקצב שלו. לכול אדם יש זמן אחר שבו הוא פוגש ברצון לשנות משהו בחייו. ולכול אדם יש זמן אחר שבו הוא מוכן להכיר ברצון לשינוי ולבקש שמישהו או משהו ילווה אותו. וגם אז … גם אז עדין זה לא אומר שהוא באמת מוכן לעשות שינוי!!! זה מאד קשה. לרוב האנשים. גם אנשים שאנו רואים אותם בתנועה מתמדת לפעמים היא רק מסווה של פחד משינוי אמיתי מהותי. הם זזים ממקום למקום מבית לבית מעבודה לעבודה אבל אין המהות של חייהם משתנה. הם מאוד זקוקים לייעוץ בכלל וייעוץ פנג שוואי בפרט.

ולמה פתאום שכחתי את אומנותי? את כול התובנות הבוגרות והמנוסות שלי? אולי כי דווקא במקום שבו יש נכונות כל כך גדולה לשינוי פנימי, יש גם הכרה בחלקים הילדיים שלנו ואני שם משוחררת מהמסכה. אינני צריכה למצוא חן, אינני צריכה להוכיח את עצמי. הרגשות והתחושות הספונטניים פורצים באופן משוחרר.

אז לעניין הדחיפה והעזרה אני נתקלת לעיתים קרובות באנשים שזה עתה נחשפו לתורה חדשה או שיטה נפלאה והם בהתלהבותם מוכנים בזמנים אלה להלך על גחלים, למצוא מאמינים ולהטיף את הגילויים שלהם בכול הזדמנות בפני כל מי שמוכן ולא מוכן להקשיב.

ביני לביני אני מחייכת בסלחנות על הפרץ הנובע. למדתי הרבה דברים, התלהבתי גם אני. הרבה דרכים לרומא, כולן טובות. בדרך כלל אני שומרת את התובנות שלי לעצמי. מחכה שישאלו אותי ויבקשו עזרה או הנחייה. זה פשוט לא נכון לתת ייעוץ אם לא מבקשים ממך.

טוב, מסתבר שזה עדין קורה גם לי. ההתלהבות של אחת שיודעת את התשובה האולטימטיבית לכול הצער והסבל שיש בעולם. יש לי תיק, מה זה תיק?! ארגז, ארגז הכלים המפורסם לא רק פנג שואי. יש שם הכול: שיטות נסתרות וגלויות, יקרות וזולות, צפוי ואו מפתיע ומעל לכול תשובות נכונות.

אני מתבוננת על עצמי, מעט נבוכה על האירוע, ומאידך גם מעט שמחה שעוד נלהבת אנוכי.

אך ממך מאיר אני מבקשת סליחה, סליחה שהפלתי עליך את האגו של היועצת שפרץ ממני.

אבל תעשה לי ולך טובה, אולי אתה מוכן להזיז את שולחן העבודה מהכניסה ?!

אוהבת את כולכם!

נתי