להעז ולומר למתאמן, לומר בתבונה. אתיקה באימון. 

בקוד האתי של האימון האישי יש התייחסות לעבודה במקביל לאנשי מקצוע אחרים. מהפסיכיאטריה, פסיכולוגיה ועוד.   "מאמן לא יקיים תהליך אימון אם יש חשש לנזק למתאמן כתוצאה מהתהליכים המקבילים."

במאמר זה אעלה את הסוגיה במצב בו אין תהליכים מקבילים, מצב בו זיהוי של צורך בהפניה לאיש מקצוע נוסף  יכול לסייע למתאמן, וחוסר זיהוי, עלול לגרום לנזק במהלך תהליך האימון.

נכון, חשוב להבין אימון, חשוב להכיר את התהליך האימוני ואת השלבים השונים אותם עובר המתאמן. להתמקצעות יש ערך ניכר- להכיר גישות אימון, כלים אימוניים להעשיר את הידע ואת ארגז הכלים שאנו מביאים עימנו אל המתאמן. יחד עם זאת, חשוב לא פחות ואף יותר- להכיר בני-אדם, להכיר מורכבויות, תופעות, פסיכולוגיות פסיכיאטריות, פיזיות, וככל שנרחיב את ההבנה והידע באדם, כך נוכל לסייע באופן מדוייק יותר.

אעלה שתי דוגמאות אשר התרחשו במהלך אימונים שונים אשר כל אחת מהן הצריכה זיהוי של תופעה אנושית ודרשה יושרה מבחינתי כמאמנת. לצורך המלצה לפניה לאיש מקצוע מתחום אחר. אציין כבר כאן כי אינני מאבחנת לעולם, אך יהייה זה לא אתי כמאמנת, לזהות סממנים לתופעה כלשהי מבלי להעלות זאת בפני המתאמן.

שירה (שם בדוי) הגיעה אליי לאימון לאחר שעברה שינוי כפוי בחייה, שינוי כזה שלא היא בחרה בו ואחריו הרגישה שהיא לא מוצאת את ידיה ורגליה. מטרת האימון הייתה בחירה ומציאה של מקום מגורים. במהלך המפגשים הרגשתי וזיהיתי כי שירה לא מצליחה לראות מעבר לכאן ועכשיו, שמבחינתה הוא שחור עד אפור,  לא מעוניינת בכלל לראות את המצב באור אחר, בו יש לה השפעה, יכולת בחירה. עבדנו הרבה על השתלשלות האירועים, על ההצלחות הקטנות שהיו לה בדרך, על הכוחות שמצאה להגיע לאימון. מה שזיהיתי כבר קודם, הפך להיות ברור יותר כשהעלתי את המושג "חזון". ראיתי בגופה ובעיניה, איך הדבר הזה שכל שאיפתי כמאמנת הוא שיגרום להתרגשות, למציאת נקודות חיוניות- איך המושג הזה "מוריד" אותה, מכווץ ומרתיע אותה. באתו רגע ידעתי שעליי לעזוב את הנושא. כך גם פתחתי בפניה ושאלתי האם היא מזהה בעצמה תקופה של דיכאון. היא אישרה ואף ציינה כי ניסתה להעזר בכדורים פסיכיאטרים אך הרגישה אחרי שבועיים שהם לא עוזרים. ציינתי בפניה כי יש תקופה בה הכדורים לא משפיעים ולעיתים אף גורמים לתופעות הפוכות מאלו להן ציפינו, וכי לעיתים רק אחרי כחודש וחצי מגיעה ההשפעה הרצויה.  שירה הביעה רצון לפנות שוב לקבלת כדורים מתאימים, וסיכמנו כי נבצע הפסקה של שלושה שבועות בתהליך הפנימי, ונתרכז אך ורק בפן הפרקטי, בתוכנית פעולה למציאת דירה. במקרה כזה, בו קיים דיכאון ברמה כלשהי במתאמן, אי התייחסות אליו בתהליך,  עלול להזיק במקום להועיל. החזון, הראייה את העתיד שלי טוב יותר, כל אלו עלולים להביא למצב מתסכל ואף להעמקת הדיכאון.

נדב (שם בדוי) הגיע לאימון כיוון שלקח על עצמו בעבודה פרוייקט גדול ועל פי דבריו "גדול מידיי עליי" אך אין באפשרותו לחזור בו והוא חייב לעמוד בדד ליין שהוצב לו. הוא הציג בפניי את הפרוייקט שכלל חלק נרחב של איסוף חומר מאנשים שעבדו בעבר בחברה וכאלו שעדיין נמצאים בה. החלק שהלהיב את נדב במיוחד הייה אותו חלק של הפרוייקט בו החומר כבר בידיו ועליו לערוך ולעצב אותו. בנינו יחד תוכנית פעולה- עם תאריכים, יעדים, הכל מסודר ומפורט לפרטים. ובשלב הזה נדב נשאר לאורך שלושה שבועות. במשך שלושה מפגשים, כשבכל מפגש הוא מגיע עם עיצוב כריכה, עם גופן לטקסטים, ואפילו עם המבוא והתודות. איסוף חומר? אפילו לא מאדם אחד. התחלתי לשים יחד עם נדב זרקור על מה שעובר עליו מרגע שהוא חושב על איסוף החומר ועד לרגע בו הוא עושה דבר אחר במקום (בדרך כלל עיצוב...). התסריטים כללו הרבה כוסות קפה, הרבה "אני רק אקפוץ לקנות עוגיות ואשב עם הטלפון לאיסוף חומר", ובמילים אחרות, מה שהכרתי כדחיינות. דחיינות היא אחת התופעות של הפרעת קשב וריכוז   ADD (ללא היפר) אך כמובן אין הכרח להפרעת קשב. תופעת הדחיינות גוררת אחריה הרבה הלקאה צמית, תסכול ומחשבות כמו "אני עצלן". פתחתי את העניין בפני נדב, כמובן שלא הצעתי איבחון משלי אלא הכרתי לו את התופעה, הצעתי נקודה למחשבה. נדב התעניין אך לא הייה מעוניין לפנות לאיש מקצוע נוסף מתחום אחר, ובמילותיו "באמת שזה מעניין אבל אין לי זמן לזה". מאחר ונדב הביע הזדהות מוחלטת עם נושא הדחיינות, עשינו מה אני קוראת באימון "ניתוח מעקפים": יש גורם מעכב, בוא נראה איך אנחנו ממשיכים קדימה מבלי לטפל בו. בנינו יחד תוכנית פעולה חדשה, אשר על פיה נדב מטיל על שני אנשים אחרים את איסוף החומר, נדב הוא "מנהל הפרוייקט" וכמובן המעצב והעורך. ללא זיהוי הדחיינות, והמשך מפגשים, היו עולים תחושה של חוסר התקדמות, חוסר עמידה בתוכנית הפעולה, מה שהייה יוצר בסופו של דבר תחושות של תסכול וכמובן גם אי עמידה בהשלמת הפרוייקט.

יש המזהירים רבות מפני נטייה לשים שם לדברים, לשייך התנהגות של מתאמן לתופעות וזה נכון. חובה עלינו כאנשי מקצוע לדעת מתי הזמן הנכון להעלות את הדברים, לבחור בדרך המתאימה ביותר לומר אותם למתאמן הספציפי שמולינו. אני מאמינה כי כשיש בידינו הבנה נרחבת של תופעות שונות בבני אדם, אנחנו עשויים להיות האדם אשר "יעשה סדר" במחשבותיו ובאמונותיו של מתאמן כלפי עצמו. אני מאמינה כי אם יש בי ידע עליי לשתף בו את המתאמן באופן מקצועי. וכמובן תמיד, בדגש על הצעה למחשבה ולעולם לא איבחון.