תגובה למאמרו של מיכאל קונפינו:
"תודעה היסטורית בתרבות בת זמננו"
מאת יצחק רחמים
בין פוליטיקה והיסטוריה או בין הפוליטיקאי ובין ההיסטוריון.
מאמרו של קונפינו עוסק למעשה בקונפליקט שבין ההיסטוריון ובין הפוליטיקאי. בעוד ההיסטוריון נאבק, חוקר וחותר אל האמת, אל הידיעה ההיסטורית של מאורעות העבר, שהיא חיונית בתהליך עיצוב תודעתו ההיסטורית של האדם הרי הפוליטיקאי מתבונן אל העבר מתוך מגמות, כוונות ואפילו ערכים שיש לו לגבי מציאות בת זמנו.
ההיסטוריון משוחרר מנטל ההווה ולכן יש לו דרכים אחדות לחקר האמת והידיעה ההיסטורית, ובידיעה ההיסטורית טמון קטרזיס. ואילו הפוליטיקאי כורע תחת נטל ההווה ולכן הוא מבקש אחר ההיסטוריה שתשרת את מגמותיו וכוונותיו שבהווה.
הסמינריון נשאר על "ההר".
ההיסטוריון, אומר, ראשית חכמה "הידיעה ההיסטורית". ההיסטוריון עולה להר חוקר את הידיעה ההיסטורית חותר לאמת, מפרק את אירועי העבר, לפרטים קטנים לומד על מהלכם של האירועים, לומד על מניעיהם של האנשים שהיו שותפים למאורעות, תהליך של דה-קונסטורוקציה של העבר, ואח"כ מחברם מחדש, בונה את תמונת האירועים והתוצאות, בתהליך רה-קונסטרוקטיבי. ברוב המקרים "הסמינריון" נשאר על ההר. "מעטים יוצאים ממנו נשכרים" כמו שאומר השיר. מי מצליח לקרוא את האמת, את הידיעה ההיסטורית - המאמר מתפרסם בכתב עת המיועד לאנשי אקדמיה, שבודדים עתידים לקוראו, או במקרה הטוב יופיע בספר לכמה מאות אנשים. בפרפרזה על שורה משיר של אברהם בן יצחק "על שפתי בודדים שירה נעצרת" ניתן לומר כי על שפתי בודדים מאמרו ייקרא. ראה כמה תלמידים ייבחרו לקרוא את קונפינו.
לעומת זאת הפוליטיקאי- אין לו צורך או אין יכולת, ממהות הפוליטיקה שלו, לעסוק בחקר הידיעה של האמת ההיסטורית הוא רק מתבונן ממקום עמדו אל ראש ההר, ומספר לנו כי הוא יודע את ההיסטוריה ואף מצטט את אירועי העבר ראה דוגמת "מינכן 1938" שקונפינו מביא במאמרו. הפוליטיקאי מתייחס אל ההיסטוריה ככלי, שנועד לשרת אותו והוא מכפיף אותה לצרכיו. הוא מרבה להופיע בטלוויזיה, מראיינים אותו ברדיו, מצטטים אותו בעיתונים. כך הוא נוכח בתודעתם של האנשים וכך נוצרת תודעה פסוידו-היסטורית.
יש להבחין בין ידיעה היסטורית ובין תודעה היסטורית. הידיעה ההיסטורית דורשת את חקר האמת. התודעה ההיסטורית יכולה להיבנות גם על גבי פלטפורמה של דימוי מוטעה, לפעמים שיקרי של ההיסטוריה. קונפינו קורא לה "תודעה פסוידו-היסטורית" ההיסטוריון חותר תחילה אל הידיעה ההיסטורית, ורק אחר כך אל בניית התודעה ההיסטרית. הפוליטיקאי משוחרר מנטל חקר האמת ההיסטורית.
התוצאה: ההיסטוריון מובס בידי הפוליטיקאי. מה יש בידו של ההיסטוריון לעשות? התשובה היא להיות נוכח בכלי התקשורת המגיעים אל הקהל, משפיעים ומעצבים את תודעתו ההיסטורית. עליו להיות נוכח ברדיו, בטלוויזיה ובעיקר בעיתונות היומית. אז גם העיתונות היומית תקבל גוון ערכי אידיאולוגי. במילים אחרות להוריד את "הסמינריון מראש ההר אל האנשים למטה, אחרת "עגל הזהב" של הפוליטיקאים מנצח.
מבוא ב'
בספרו "אמונה היסטוריה וערכים" אומר ישעיהו ליבוביץ "בכל דור ודור עדים אנו לכישלון מאמצי האדם והחברה לתקן את המעוות שבם- ואין זה מחייב ייאוש או ניהיליזם לגבי ההיסטוריה. לא ההישג הוא העיקר אלא המאמץ להשגה. לשון אחר אין לשפוט את ההיסטוריה מבחינת המאורעות המתרחשים בה בפועל- שכולם אינדיפירנטיים מבחינה ערכית- אלא עפ"י הכוונות, המגמות והמאמצים של בני האדם הפועלים במסגרת מאורעות אלה". {עמ' 165}
מיכאל קונפינו, במאמרו: "תודעה היסטורית בתרבות זמננו", חותר לחשיבה היסטורית המבקשת להגיע אל "הממשות של המאורעות והתהליכים". ברוח דבריו של ליבוביץ.
קונפינו מערער על תרבות התדמית ועל 'המחשבה ההיסטורית המצויה', המאופיינת ב'יומרנות, חוסר ידע וסטריאוטיפיות'.
מטרות מאמרו של קונפינו, הן:
א, "לעמוד על אחדים מן המרכיבים ההיסטוריים של התרבות המערבית ועל כמה מנקודות השבר שלה:
ב, לציין אחדות מן התופעות הנוגעות להתפתחות התודעה ההיסטורית בימינו וכאלה המפריעים לכך".
אני נוטה להסכים עם ביקורתו של קונפינו על אפיוניי החשיבה ההיסטורית המצויה, זו "שאינה עושה שחזור של מאורעות העבר בהתפתחותם ובהשתנותם". אלא, מסיקה מסקנות מן הגלוי לעין, מן השטחי והמצוי, זו המושפעת "מפוליטיקת התדמית", המשפיעה על החשיבה ההיסטורית. חשיבה שהוא מכנה "פסוידו-היסטורית".
המאמר, מעניין, מקורי ומסקרן, ובעיקר, קונפינו מנסח, את החשיבה ההיסטורית הרצויה וגם מציע דרך לניתוח של מאורעות היסטוריים תוך שימת דגש על רצף האירועים, על הקשר ביניהם ועמידה על משמעותן, הסמויה מן העין, של ההתרחשויות.
רקע לכתיבת המאמר
המאמר " תודעה היסטורית בתרבות זמננו " ניתן בתחילה כהרצאה בשנת 1980 . אחר כך כונס בספר המכיל מסות ומחקרים על דרכה ההיסטורית של רוסיה, לאורך תקופה ממושכת של כמאתיים וחמישים שנים.
למרבה "ההפתעה" דווקא מאמר זה, הפותח את הספר, לא עוסק באירוע היסטורי מן העבר של רוסיה, אלא דווקא מתאר את אפיוניה של התודעה ההיסטורית המערבית בת זמננו. קונפינו, מתאר את מקומה של הפוליטיקה המערבית בעיצוב התודעה ההיסטורית המצויה, ובעיקר הוא מתייחס להשפעתה השלילית של פוליטיקת התדמית בעיצוב התודעה ההיסטורית המצויה.
ומכאן גם חשיבותו של מאמר זה, לכל לומד היסטוריה, לקורא ולחושב היסטוריה ולכל מי שיש לו עניין בעיצוב תודעה היסטורית. קונפינו מציע כלים ביקורתיים לבחינת הכשלים וגורמי ההשפעה השלילים על עיצוב התודעה ההיסטורית המצויה.
המאמר מסיק את המסקנות החיוניות הנדרשות לעיצוב תודעה היסטורית רצויה, כי בלעדיה, רפיון, ייאוש והתפוררות יהיו מנת חלקה של החברה. המחבר מדגיש אלטרנטיבה אנטי סטריאוטיפית להתבוננות באירועי העבר.
ניתוח המאמר:
המאמר בנוי מארבעה פרקים:
הפרק הראשון מגדיר את מטרות המאמר.
הפרק השני עוסק במטרה הראשונה והיא תיאור אחדים מן המרכיבים ההיסטוריים של התרבות המערבית ותיאור כמה ממגמות השבר, בלשון מליצית, נוכל לומר "החלום ושברו".
הפרק השלישי מציין אחדות מהתופעות הנוגעות להתפתחות התודעה ההיסטורית וכאלה המפריעות לה. אם נרצה: דרכים "לאיחוי השברים" של התודעה ההיסטורית המצויה.
הפרק הרביעי והאחרון מסכם את המאמר בציון חשיבות הידיעה ההיסטורית כמרכיב חיוני בעיצוב תודעה היסטורית רצויה, המעניקה משמעות לחירותו של האדם בתקופתנו.
הנחות יסוד:
1. התרבות המערבית מצויה בתהליכי משבר, בין ערעור על יסודות היסטוריים וערכיים של העבר ובין מציאות המעודדת "תרבות הדוניסטית, שעיקרה השגת מקסימום הנאה מהר, במינימום עבודה ומאמץ".
2. הפוליטיקה המערבית המודרנית היא פוליטיקת תדמית, היוצרת תודעה פסוידו היסטורית.
"החלום ושברו"
בחלק זה נתאר כיצד המחבר רואה את הערעור על היסודות ההיסטוריים והערכיים של תרבות המערב. ואת השפעתה השלילית של פוליטיקת התדמית.
קונפינו בוחר לציין חמישה מרכיבים חיוניים וחשובים מהיסודות, שאפיינו את התרבות המערבית בעבר.
1. אמונה באוטונומיה של השכל, של הרציונאל.
2. האמונה בייחודו של הפרט, שיש לו זכויות שלא ניתנות לשלילה ללא חקיקה מתאימה.
3. האמונה בתוקפן המחייב של התקשרויות שנעשו מתוך רצון חופשי.
4. האמונה שרק באמצעות חוק מותר לתחום קו מבדיל בין חופש הפרט לצורכי הכלל.
5. האמונה בערכיות העבודה המעניקה משמעות לחיים.
החברה והתרבות המערבית, נתפסים כתרבות דינאמית בגלל שהיא נשענת על תפישת היוזמה, יוזמת הפרט שעוררה סקרנות ומחקר אחר שאלות לתופעות מדעיות וחברתיות.
לדעת קונפינו, בתקופתנו קיימות מגמות של שבר במערכת המושגית של התרבות המערבית ולה יש נגיעה לתודעה ההיסטורית. המחבר מציין את המגמות הבולטות והן:
1. היחלשות האמונה באוטונומיה של השכל. והתגברות גישות אי רציונאליות המנסות לתת הסברים מוזרים לתופעות חברתיות.
2. אובדן האמונה בייחודו של הפרט ובזכויות שלו, כולל הזכות על חייו ורכושו.
3. אובדן האמונה באופיין המחייב של התקשרויות.
4. הירידה הבולטת במוסר העבודה, והירידה ברגש האחריות וערעור על תפיסת העבודה כערך.
מכאן, צומחת לדעת המחבר תופעת החברה ההדוניסטית. חברה השמה דגש על היבטים חומריים ומיידים. מקסימום הנאה ומינימום מאמץ. אפיונה של התרבות ההדוניסטית שהיא נעה בין שני קטבים. מצד אחד דרישה וציפייה להנאה ולפיצוי חומרי, ומצד שני נפילה אל המועקה, השעמום, הבדידות, הניכור והפאסיביות.
גורם נוסף המעודד פאסיביות הוא היסוד התיאטרלי שבחיים הפוליטיים. אלה מתנהלים כהצגה גדולה ומתמשכת. קונפינו מצטט את החוקר ז'ראר-רוז'ה שוארצנברג שעשה הקבלה בין עולם התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה, ובין עולם הפוליטיקה המודרנית. שניהם פועלים בשיטה דומה, הם פועלים ליצירת רושם שנועד להסתיר את האמת. אבל בעוד הדבר לגיטימי ואימננטי לעולם האומנות, הרי כאשר עולם הפוליטיקה פועל בדרך של מניפולציה והסתרת האמת הרי הדבר נוגד את המשטר הדמוקרטי.
אופן התנהלותה של הפוליטיקה עושה אותה גורם המביא את האזרח להיות פסיבי. בעקבותיה של התרבות הפאסיביות ואובדן הספונטאניות, מתחזקות מגמות של ריכוזיות, של פתרונות אדמיניסטרטיביים במקום פתרונות ערכיים ומוסריים, ואחריה תבוא גם בריחה מאחריות.
קונפינו שואל מה מקומה של הפוליטיקה בתהליך זה?
לדעתו, לפוליטיקה יש השפעה מכרעת בעיצוב התודעה ההיסטורית. אפיונה הבולט של הפוליטיקה בת זמננו שהיא מתנהלת כהצגה, שהיא שמה דגש על התדמית. תרבות זמננו אומר המחבר היא תרבות התדמית בכל תחומי חיי החברה וגם בחיים הפוליטיים. לכלי התקשורת תפקיד מכריע בעיצוב תרבות התדמית. למעשה הצגת התדמית בונה עולם פסוידו היסטורי.
אנו נמצאים בעולם בו מחפשים כותרות, רודפים אחר גימיקים, אחר הזמני והחולף. המאמץ מושקע ביצירת תדמית מצד אחד ובעידוד הציבור להאמין כי התדמית הזו היא אמת. אבל למעשה קיים פער חריף בין עולם התדמית המשמש כמסכה המסתירה את האמת, ובין המציאות.
הפער בין התדמית ובין המציאות מהווה מכשול בעיצוב התודעה ההיסטורית של האדם המודרני.
על כן האדם המודרני מתמקד באירוע ולא בתהליך. בתדמית ולא במהות. הוא מתקשה להבחין בין עובדות לתרמית והוא חשדן ביחס לידיעות מהימנות ובדוקות. הוא אינו מבדיל בין מאורע לפסוידו- מאורע ובין עיקר לטפל. למעשה האדם המודרני מאבד את נקודות האחיזה והמשענת שלו במציאות בת זמננו.
כדי להמחיש את דבריו של המחבר ניתן להיעזר בדברים שהוא כותב במבוא לספר. נזכיר כי המאמר ניתן כהרצאה בשנת 1980 והמבוא נכתב בשנת 1992 . קונפינו מתאר את העולם הפסוידו- היסטורי שהתקשורת המערבית יצרה בתודעה של העולם המערבי ביחס לרוסיה. העולם המערבי הופתע מן השינויים שהתחוללו ברוסיה בשנות ה- 90 זאת בגלל הקונספציה השגויה ביחס לכוונותיה של רוסיה באירופה המזרחית או בהבנת המצב הכלכלי ברוסיה. עיצוב התודעה הפסוידו- היסטורית היא שהביאה להפתעות בדעת הקהל במערב נוכח מצבה של רוסיה לאחר פתיחת השערים עם בוא ה"פרסטרוייקה".
האדם המודרני מאבד את הביטחון בקיום שלו. נעשה ספקן וחשדן, והספקנות מעוררת חרדה מפני העתיד, מאובדן החירות, מאובדן ביטחון בקיום הכלכלי והביטחון החברתי. התוצאה המשמעותית בחברה המודרנית ובתוכה גם חברתנו היא, תהליך של התרופפות הקשר האמיתי עם הלאום ועם הקהילה הפוליטית וזאת בגלל היחלשות הקשר ההיסטורי.
הזדהות וסולידאריות ניתן לבנות על סמך ידיעה היסטורית, והבנת העבר. לסיכום חלק זה אומר קונפינו: "ידיעה והבנה הן עיקרה של התודעה ההיסטורית".
חשיבותה של תודעה היסטורית
בתחילתו של החלק השלישי במאמר שואל המחבר: מדוע תודעה היסטורית? מבין תשובות אפשריות רבות מציע קוניפנו את האפשרות של הקטרזיס ,הזיכוך וההיטהרות הנפשית של האדם כתוצאה מהתפתחות תודעתו ההיסטורית. האדם מצליח להשתחרר מעומס העבר ההיסטורי לא על ידי זניחתו או התנכרות אל העבר אלא דווקא על ידי הכרות ואימוץ העבר. כך שהעבר אינו מעמסה על נפשו של האדם אלא כלי המסייע לו להבין את העולם בו הוא חי.
אני יכול להעיד על עצמי כי דבריו של המחבר בעניין הקטרזיס כתוצאה מידיעה היסטורית אכן פעלו עלי. יצאתי לביקור בפולין ובצ'כיה עם קבוצת חברים וביקרנו בעיירות שהיו יהודיות, בבתי כנסת, בבתי עלמין., במחנות השמדה בפולין וחזרתי עם תחושת קטרזיס פנימית עמוקה ועם תודעה של הזדהות וסולידאריות.
ואולם במציאות המודרנית קיימים דחפים המסייעים לבריחה מן ההיסטוריה. יש ירידה ברגישות ההיסטורית וזה פוגע בחברה ובתרבות ואפילו פוגע בכל אדם נפשית, רגשית ואינטלקטואלית, לדעת המחבר.
במציאות המודרנית קיימות מגמות המפריעות להתפתחות תודעה היסטורית. למשל גישות אנטי היסטוריות, היינו שלילת העבר כיוון שהוא נתפס כמפריע להתפתחות ההווה. ידיעה היסטורית על פי גישה זו היא נטל, מכשול לקיומו של האדם.
גישה אחרת היא הגישה שרואה את העבר כמציאות השייכת לזמן הווה. היינו פלישת העבר אל "העכשיו" של האדם כגורם המכתיב את חייו כאן ועכשיו. גישה על-היסטורית זו גורסת כי ההיסטוריה היא כאן אתנו תמיד. כל העבר ההיסטורי נמצא אתך תמיד כך נוצרת נקודת זמן אחת המכנסת לתוכה את אירועי העבר וההווה. גישה זו למעשה לא עושה הבחנה באירועי העבר וממילא מבטלת את חשיבותם לבניית תודעה היסטורית.
הגישה השלישית היא גישה א-היסטורית אומר קונפינו. משמעותה בריחה מן ההווה על יד טרויאליזציה של העבר, כלומר מתייחסים לאירועים מן העבר כדוגמאות למציאות בהווה מבלי שעושים שחזור למאורעות העבר, בלי להכיר את התפתחותם והשתנותם של המאורעות אלא תופשים אותם כמצבים סטאטיים המנותקים מתהליך, מהקשר ומרצף. כך מתקבלת תמונה מעוותת, סטריאוטיפית המאפיינת את החשיבה ההיסטורית המצויה.
קונפינו מביא 3 דוגמאות לביסוס הגישה הזאת. את השימוש השחוק עד לזרא:
1. ב"מינכן 1938"
2. את תסמונת "הייתי שם"
3. ואת תסמונת "ההיסטוריה תשפוט".
כל דוגמה כזו זוכה לפיתוח והסבר כיצד היא משפיעה על עיצוב תודעה היסטורית מצויה ושגויה שיש בה יומרנות, חוסר ידע וסטריאוטיפיות.
קונפינו רואה אה את ההיסטוריה, בראש ובראשונה, כאמצעי כדי להגיע אל מעבר ל"תדמית" אל הממשות של האירועים והתהליכים, שנית בכוחם של ההיסטוריה ושל מדעי הרוח אומר המחבר, להעניק לאדם הבנה של עצמו ושל זמנו, אלה יכולים לשמש כלים בהתמודדות עם בעיות קיומיות בהן הוא מתחבט. ההיסטוריה יכולה לסייע לאדם בחיפוש אחר חיים בעלי משמעות, חיים עם סיפוק, חיים ללא אלימות. הידיעה ההיסטורית מאפשרת לאדם לעמוד מול דמגוגיה, מול שטיפת מוח ,מול הסברים פסוידו-היסטוריים.
נכון, אומר המחבר, ידיעה היסטורית אינה מרשם פלא אך, היא תנאי הכרחי בגיבוש תודעה היסטורית אמיתית בעלת ערך ומשמעות.
הערכה וביקורת
היחס שלי למאמר אפשר להגדירו כיחס דיאלקטי, בתחילה, התלהבות אח"כ ביקורת ודחייה של חלקים ממנו, ואחר זאת שוב קבלה והפנמה.
אין ספק, זהו מאמר גדול ומרתק .כתוב בצורה משכנעת הן מבחינת הסגנון , שהוא אינו "כבד", אלא משלב בתוכו התייחסות לחיי היום יום ועם זאת מספיק עמוק ומבוסס מכדי להשאירו בהקשר של כתבה בעיתון.
אבל הביקורת שלי לא על הסגנון אלא על כך שלפחות נראה כי יש כאן סתירה מעין, "פרדוכס אימננטי" היינו "ביצים ותרנגולות" כפי שנאמר לא פעם. מהו הפרדוכס האימננטי, לכאורה לפחות, ואולי לא לכאורה- וזה מה שאני נוטה לחשוב.
נתחיל קודם עם ההגדרה "תודעה היסטורית" ובכן תודעה זה מושג השייך לתחום הפרט, לעולמו הסובייקטיבי של היחיד, אפשר לומר כי אף לא אדם יכול לדעת מה מתרחש בתודעת זולתו, אבל הביקורת אינה בידיעה או באי הידיעה של תודעת זולתנו , אלא היא על השאלה כיצד נוצרת אצל כל יחיד תודעה ביחס לעניין כלשהו? כאן ישנה הסכמה עם המחבר על חשיבותה של הידיעה, הידיעה האמיתית של המאורעות ההיסטוריים. אבל מה הם מקורות הידיעה? האם קריאה בספרים, האם מחקר אקדמי, האם ביקור במקומות בהם התרחשו המאורעות? או אולי כל הדרכים האלה רצויות, הכרחיות בניתוח המאורעות ובגיבוש הידיעה האמיתית.
ובכן כדי שהידיעה ההיסטורית תהייה חלק ממני אני נדרש לפעולה, למאמץ אישי אולי אפילו אקדמי. ניקח לדוגמה את מאמרו של המחבר ונטען כי הוא חשוב ביותר לגיבוש תודעה היסטורית. ובכן מי הנמענים של מאמר זה, בוודאי הציבור הרחב או כמה שיותר קוראים, אבל כמה אנשים קראו או יקראו מאמר זה ויהיו מושפעים ממנו? האם אני הייתי מתוודע למאמר אילולא הייתי לומד היסטוריה, ספק גדול גם אם כל לומד היסטוריה היה מתוודע למאמר זה בתקופת לימודו. אם כן המסקנה קהל הנמענים של מאמר חשוב שכזה יהיה מצומצם ביותר, כמעט שולי ביחס לחשיבותו של המאמר, ובעיקר ביחס לחשיבות גיבוש תודעה היסטורית, שהיא חיונית ביותר לקיומו של האדם. אם כך זו בעיה ראשונה.
בעיה שנייה מביאה אותנו לפרדוכס המרכזי , לדעתי, הקיים במאמר. והוא קשור לעיתונים ולאופן שבו המחבר רואה את דרך פעולתם. המאמר מותח ביקורת על העיתונים ובעיקר על גישתם השטחית, ביקורת שאני נוטה לקבל. הם נתפסים כמסייעים בבניית תודעה פסוידו-היסטורית מצויה.
אולי, כדי שתתגבש תודעה קולקטיבית הרי שרבים צריכים להיחשף אל מקורות הידיעה, וטענו קודם כי רק מעטים יהיו מושפעים מן המאמר כיוון שהוא לא מגיע אליהם. במציאות המודרנית העיתון הוא הכלי התקשורתי ההמוני והכי פחות שטחי, בהשוואה לרדיו ובוודאי לטלוויזיה.
לכן אם מבקשים אחר קהל נמענים גדול, על המאמר להיות מפורסם בעיתון כדי שקהל הקוראים יהיה גדול יותר. אבל האם יימצא עיתון שיעז לפרסם מאמר בהיקף כזה בעיתון? נכון העיתון המודרני הוא לא דומה לעיתון האידיאולוגי של ראשית המאה שיצא בפורמאט של 4 - 8 עמודים ורובם הוקדשו לפובליציסטיקה, אבל דומה כי אין דרך אחרת להגיע אל רבים, בוודאי בכתיבה אקדמית מחקרית אלא, על ידי מכשיר שההמונים משתמשים בו היינו עיתון יומי.
נוכל לשער מה היה קורה אם מאמר זה היה מתפרסם בעיתון יומי כמו "מעריב", "ידיעות אחרונות" או "הארץ". ייתכן כי המחבר היה נדרש לעשות התאמות מסוימות, אבל אז יש להניח כי מספר הקוראים היה גדול באופן משמעותי בהשוואה לפרסום בכתב עת או בספר וכך יותר אנשים היו יכולים לחשוב חשיבה היסטורית או לפחות לחשוב על האופן בו הם מגבשים את תודעתם ההיסטורית.
סיכום אישי: אני לוקח מקריאת המאמר את החשיבה הביקורתית, את ההבנה בצורך לבדוק את המאורעות ההיסטוריים בלי הלבוש הפסוידו-הפוליטי, לא כתמונות נטולות הקשר של זמן ומרחב, אלא כשאיפה לראות את המאורעות כתהליכים בממשותם ובהקשר רחב והיסטורי, כדבר מרכזי בעבודתו של העוסק בהיסטוריה המעניק משמעות והבנה.
איציק רחמים
"תודעה היסטורית בתרבות בת זמננו"
מאת יצחק רחמים
בין פוליטיקה והיסטוריה או בין הפוליטיקאי ובין ההיסטוריון.
מאמרו של קונפינו עוסק למעשה בקונפליקט שבין ההיסטוריון ובין הפוליטיקאי. בעוד ההיסטוריון נאבק, חוקר וחותר אל האמת, אל הידיעה ההיסטורית של מאורעות העבר, שהיא חיונית בתהליך עיצוב תודעתו ההיסטורית של האדם הרי הפוליטיקאי מתבונן אל העבר מתוך מגמות, כוונות ואפילו ערכים שיש לו לגבי מציאות בת זמנו.
ההיסטוריון משוחרר מנטל ההווה ולכן יש לו דרכים אחדות לחקר האמת והידיעה ההיסטורית, ובידיעה ההיסטורית טמון קטרזיס. ואילו הפוליטיקאי כורע תחת נטל ההווה ולכן הוא מבקש אחר ההיסטוריה שתשרת את מגמותיו וכוונותיו שבהווה.
הסמינריון נשאר על "ההר".
ההיסטוריון, אומר, ראשית חכמה "הידיעה ההיסטורית". ההיסטוריון עולה להר חוקר את הידיעה ההיסטורית חותר לאמת, מפרק את אירועי העבר, לפרטים קטנים לומד על מהלכם של האירועים, לומד על מניעיהם של האנשים שהיו שותפים למאורעות, תהליך של דה-קונסטורוקציה של העבר, ואח"כ מחברם מחדש, בונה את תמונת האירועים והתוצאות, בתהליך רה-קונסטרוקטיבי. ברוב המקרים "הסמינריון" נשאר על ההר. "מעטים יוצאים ממנו נשכרים" כמו שאומר השיר. מי מצליח לקרוא את האמת, את הידיעה ההיסטורית - המאמר מתפרסם בכתב עת המיועד לאנשי אקדמיה, שבודדים עתידים לקוראו, או במקרה הטוב יופיע בספר לכמה מאות אנשים. בפרפרזה על שורה משיר של אברהם בן יצחק "על שפתי בודדים שירה נעצרת" ניתן לומר כי על שפתי בודדים מאמרו ייקרא. ראה כמה תלמידים ייבחרו לקרוא את קונפינו.
לעומת זאת הפוליטיקאי- אין לו צורך או אין יכולת, ממהות הפוליטיקה שלו, לעסוק בחקר הידיעה של האמת ההיסטורית הוא רק מתבונן ממקום עמדו אל ראש ההר, ומספר לנו כי הוא יודע את ההיסטוריה ואף מצטט את אירועי העבר ראה דוגמת "מינכן 1938" שקונפינו מביא במאמרו. הפוליטיקאי מתייחס אל ההיסטוריה ככלי, שנועד לשרת אותו והוא מכפיף אותה לצרכיו. הוא מרבה להופיע בטלוויזיה, מראיינים אותו ברדיו, מצטטים אותו בעיתונים. כך הוא נוכח בתודעתם של האנשים וכך נוצרת תודעה פסוידו-היסטורית.
יש להבחין בין ידיעה היסטורית ובין תודעה היסטורית. הידיעה ההיסטורית דורשת את חקר האמת. התודעה ההיסטורית יכולה להיבנות גם על גבי פלטפורמה של דימוי מוטעה, לפעמים שיקרי של ההיסטוריה. קונפינו קורא לה "תודעה פסוידו-היסטורית" ההיסטוריון חותר תחילה אל הידיעה ההיסטורית, ורק אחר כך אל בניית התודעה ההיסטרית. הפוליטיקאי משוחרר מנטל חקר האמת ההיסטורית.
התוצאה: ההיסטוריון מובס בידי הפוליטיקאי. מה יש בידו של ההיסטוריון לעשות? התשובה היא להיות נוכח בכלי התקשורת המגיעים אל הקהל, משפיעים ומעצבים את תודעתו ההיסטורית. עליו להיות נוכח ברדיו, בטלוויזיה ובעיקר בעיתונות היומית. אז גם העיתונות היומית תקבל גוון ערכי אידיאולוגי. במילים אחרות להוריד את "הסמינריון מראש ההר אל האנשים למטה, אחרת "עגל הזהב" של הפוליטיקאים מנצח.
מבוא ב'
בספרו "אמונה היסטוריה וערכים" אומר ישעיהו ליבוביץ "בכל דור ודור עדים אנו לכישלון מאמצי האדם והחברה לתקן את המעוות שבם- ואין זה מחייב ייאוש או ניהיליזם לגבי ההיסטוריה. לא ההישג הוא העיקר אלא המאמץ להשגה. לשון אחר אין לשפוט את ההיסטוריה מבחינת המאורעות המתרחשים בה בפועל- שכולם אינדיפירנטיים מבחינה ערכית- אלא עפ"י הכוונות, המגמות והמאמצים של בני האדם הפועלים במסגרת מאורעות אלה". {עמ' 165}
מיכאל קונפינו, במאמרו: "תודעה היסטורית בתרבות זמננו", חותר לחשיבה היסטורית המבקשת להגיע אל "הממשות של המאורעות והתהליכים". ברוח דבריו של ליבוביץ.
קונפינו מערער על תרבות התדמית ועל 'המחשבה ההיסטורית המצויה', המאופיינת ב'יומרנות, חוסר ידע וסטריאוטיפיות'.
מטרות מאמרו של קונפינו, הן:
א, "לעמוד על אחדים מן המרכיבים ההיסטוריים של התרבות המערבית ועל כמה מנקודות השבר שלה:
ב, לציין אחדות מן התופעות הנוגעות להתפתחות התודעה ההיסטורית בימינו וכאלה המפריעים לכך".
אני נוטה להסכים עם ביקורתו של קונפינו על אפיוניי החשיבה ההיסטורית המצויה, זו "שאינה עושה שחזור של מאורעות העבר בהתפתחותם ובהשתנותם". אלא, מסיקה מסקנות מן הגלוי לעין, מן השטחי והמצוי, זו המושפעת "מפוליטיקת התדמית", המשפיעה על החשיבה ההיסטורית. חשיבה שהוא מכנה "פסוידו-היסטורית".
המאמר, מעניין, מקורי ומסקרן, ובעיקר, קונפינו מנסח, את החשיבה ההיסטורית הרצויה וגם מציע דרך לניתוח של מאורעות היסטוריים תוך שימת דגש על רצף האירועים, על הקשר ביניהם ועמידה על משמעותן, הסמויה מן העין, של ההתרחשויות.
רקע לכתיבת המאמר
המאמר " תודעה היסטורית בתרבות זמננו " ניתן בתחילה כהרצאה בשנת 1980 . אחר כך כונס בספר המכיל מסות ומחקרים על דרכה ההיסטורית של רוסיה, לאורך תקופה ממושכת של כמאתיים וחמישים שנים.
למרבה "ההפתעה" דווקא מאמר זה, הפותח את הספר, לא עוסק באירוע היסטורי מן העבר של רוסיה, אלא דווקא מתאר את אפיוניה של התודעה ההיסטורית המערבית בת זמננו. קונפינו, מתאר את מקומה של הפוליטיקה המערבית בעיצוב התודעה ההיסטורית המצויה, ובעיקר הוא מתייחס להשפעתה השלילית של פוליטיקת התדמית בעיצוב התודעה ההיסטורית המצויה.
ומכאן גם חשיבותו של מאמר זה, לכל לומד היסטוריה, לקורא ולחושב היסטוריה ולכל מי שיש לו עניין בעיצוב תודעה היסטורית. קונפינו מציע כלים ביקורתיים לבחינת הכשלים וגורמי ההשפעה השלילים על עיצוב התודעה ההיסטורית המצויה.
המאמר מסיק את המסקנות החיוניות הנדרשות לעיצוב תודעה היסטורית רצויה, כי בלעדיה, רפיון, ייאוש והתפוררות יהיו מנת חלקה של החברה. המחבר מדגיש אלטרנטיבה אנטי סטריאוטיפית להתבוננות באירועי העבר.
ניתוח המאמר:
המאמר בנוי מארבעה פרקים:
הפרק הראשון מגדיר את מטרות המאמר.
הפרק השני עוסק במטרה הראשונה והיא תיאור אחדים מן המרכיבים ההיסטוריים של התרבות המערבית ותיאור כמה ממגמות השבר, בלשון מליצית, נוכל לומר "החלום ושברו".
הפרק השלישי מציין אחדות מהתופעות הנוגעות להתפתחות התודעה ההיסטורית וכאלה המפריעות לה. אם נרצה: דרכים "לאיחוי השברים" של התודעה ההיסטורית המצויה.
הפרק הרביעי והאחרון מסכם את המאמר בציון חשיבות הידיעה ההיסטורית כמרכיב חיוני בעיצוב תודעה היסטורית רצויה, המעניקה משמעות לחירותו של האדם בתקופתנו.
הנחות יסוד:
1. התרבות המערבית מצויה בתהליכי משבר, בין ערעור על יסודות היסטוריים וערכיים של העבר ובין מציאות המעודדת "תרבות הדוניסטית, שעיקרה השגת מקסימום הנאה מהר, במינימום עבודה ומאמץ".
2. הפוליטיקה המערבית המודרנית היא פוליטיקת תדמית, היוצרת תודעה פסוידו היסטורית.
"החלום ושברו"
בחלק זה נתאר כיצד המחבר רואה את הערעור על היסודות ההיסטוריים והערכיים של תרבות המערב. ואת השפעתה השלילית של פוליטיקת התדמית.
קונפינו בוחר לציין חמישה מרכיבים חיוניים וחשובים מהיסודות, שאפיינו את התרבות המערבית בעבר.
1. אמונה באוטונומיה של השכל, של הרציונאל.
2. האמונה בייחודו של הפרט, שיש לו זכויות שלא ניתנות לשלילה ללא חקיקה מתאימה.
3. האמונה בתוקפן המחייב של התקשרויות שנעשו מתוך רצון חופשי.
4. האמונה שרק באמצעות חוק מותר לתחום קו מבדיל בין חופש הפרט לצורכי הכלל.
5. האמונה בערכיות העבודה המעניקה משמעות לחיים.
החברה והתרבות המערבית, נתפסים כתרבות דינאמית בגלל שהיא נשענת על תפישת היוזמה, יוזמת הפרט שעוררה סקרנות ומחקר אחר שאלות לתופעות מדעיות וחברתיות.
לדעת קונפינו, בתקופתנו קיימות מגמות של שבר במערכת המושגית של התרבות המערבית ולה יש נגיעה לתודעה ההיסטורית. המחבר מציין את המגמות הבולטות והן:
1. היחלשות האמונה באוטונומיה של השכל. והתגברות גישות אי רציונאליות המנסות לתת הסברים מוזרים לתופעות חברתיות.
2. אובדן האמונה בייחודו של הפרט ובזכויות שלו, כולל הזכות על חייו ורכושו.
3. אובדן האמונה באופיין המחייב של התקשרויות.
4. הירידה הבולטת במוסר העבודה, והירידה ברגש האחריות וערעור על תפיסת העבודה כערך.
מכאן, צומחת לדעת המחבר תופעת החברה ההדוניסטית. חברה השמה דגש על היבטים חומריים ומיידים. מקסימום הנאה ומינימום מאמץ. אפיונה של התרבות ההדוניסטית שהיא נעה בין שני קטבים. מצד אחד דרישה וציפייה להנאה ולפיצוי חומרי, ומצד שני נפילה אל המועקה, השעמום, הבדידות, הניכור והפאסיביות.
גורם נוסף המעודד פאסיביות הוא היסוד התיאטרלי שבחיים הפוליטיים. אלה מתנהלים כהצגה גדולה ומתמשכת. קונפינו מצטט את החוקר ז'ראר-רוז'ה שוארצנברג שעשה הקבלה בין עולם התיאטרון, הקולנוע והטלוויזיה, ובין עולם הפוליטיקה המודרנית. שניהם פועלים בשיטה דומה, הם פועלים ליצירת רושם שנועד להסתיר את האמת. אבל בעוד הדבר לגיטימי ואימננטי לעולם האומנות, הרי כאשר עולם הפוליטיקה פועל בדרך של מניפולציה והסתרת האמת הרי הדבר נוגד את המשטר הדמוקרטי.
אופן התנהלותה של הפוליטיקה עושה אותה גורם המביא את האזרח להיות פסיבי. בעקבותיה של התרבות הפאסיביות ואובדן הספונטאניות, מתחזקות מגמות של ריכוזיות, של פתרונות אדמיניסטרטיביים במקום פתרונות ערכיים ומוסריים, ואחריה תבוא גם בריחה מאחריות.
קונפינו שואל מה מקומה של הפוליטיקה בתהליך זה?
לדעתו, לפוליטיקה יש השפעה מכרעת בעיצוב התודעה ההיסטורית. אפיונה הבולט של הפוליטיקה בת זמננו שהיא מתנהלת כהצגה, שהיא שמה דגש על התדמית. תרבות זמננו אומר המחבר היא תרבות התדמית בכל תחומי חיי החברה וגם בחיים הפוליטיים. לכלי התקשורת תפקיד מכריע בעיצוב תרבות התדמית. למעשה הצגת התדמית בונה עולם פסוידו היסטורי.
אנו נמצאים בעולם בו מחפשים כותרות, רודפים אחר גימיקים, אחר הזמני והחולף. המאמץ מושקע ביצירת תדמית מצד אחד ובעידוד הציבור להאמין כי התדמית הזו היא אמת. אבל למעשה קיים פער חריף בין עולם התדמית המשמש כמסכה המסתירה את האמת, ובין המציאות.
הפער בין התדמית ובין המציאות מהווה מכשול בעיצוב התודעה ההיסטורית של האדם המודרני.
על כן האדם המודרני מתמקד באירוע ולא בתהליך. בתדמית ולא במהות. הוא מתקשה להבחין בין עובדות לתרמית והוא חשדן ביחס לידיעות מהימנות ובדוקות. הוא אינו מבדיל בין מאורע לפסוידו- מאורע ובין עיקר לטפל. למעשה האדם המודרני מאבד את נקודות האחיזה והמשענת שלו במציאות בת זמננו.
כדי להמחיש את דבריו של המחבר ניתן להיעזר בדברים שהוא כותב במבוא לספר. נזכיר כי המאמר ניתן כהרצאה בשנת 1980 והמבוא נכתב בשנת 1992 . קונפינו מתאר את העולם הפסוידו- היסטורי שהתקשורת המערבית יצרה בתודעה של העולם המערבי ביחס לרוסיה. העולם המערבי הופתע מן השינויים שהתחוללו ברוסיה בשנות ה- 90 זאת בגלל הקונספציה השגויה ביחס לכוונותיה של רוסיה באירופה המזרחית או בהבנת המצב הכלכלי ברוסיה. עיצוב התודעה הפסוידו- היסטורית היא שהביאה להפתעות בדעת הקהל במערב נוכח מצבה של רוסיה לאחר פתיחת השערים עם בוא ה"פרסטרוייקה".
האדם המודרני מאבד את הביטחון בקיום שלו. נעשה ספקן וחשדן, והספקנות מעוררת חרדה מפני העתיד, מאובדן החירות, מאובדן ביטחון בקיום הכלכלי והביטחון החברתי. התוצאה המשמעותית בחברה המודרנית ובתוכה גם חברתנו היא, תהליך של התרופפות הקשר האמיתי עם הלאום ועם הקהילה הפוליטית וזאת בגלל היחלשות הקשר ההיסטורי.
הזדהות וסולידאריות ניתן לבנות על סמך ידיעה היסטורית, והבנת העבר. לסיכום חלק זה אומר קונפינו: "ידיעה והבנה הן עיקרה של התודעה ההיסטורית".
חשיבותה של תודעה היסטורית
בתחילתו של החלק השלישי במאמר שואל המחבר: מדוע תודעה היסטורית? מבין תשובות אפשריות רבות מציע קוניפנו את האפשרות של הקטרזיס ,הזיכוך וההיטהרות הנפשית של האדם כתוצאה מהתפתחות תודעתו ההיסטורית. האדם מצליח להשתחרר מעומס העבר ההיסטורי לא על ידי זניחתו או התנכרות אל העבר אלא דווקא על ידי הכרות ואימוץ העבר. כך שהעבר אינו מעמסה על נפשו של האדם אלא כלי המסייע לו להבין את העולם בו הוא חי.
אני יכול להעיד על עצמי כי דבריו של המחבר בעניין הקטרזיס כתוצאה מידיעה היסטורית אכן פעלו עלי. יצאתי לביקור בפולין ובצ'כיה עם קבוצת חברים וביקרנו בעיירות שהיו יהודיות, בבתי כנסת, בבתי עלמין., במחנות השמדה בפולין וחזרתי עם תחושת קטרזיס פנימית עמוקה ועם תודעה של הזדהות וסולידאריות.
ואולם במציאות המודרנית קיימים דחפים המסייעים לבריחה מן ההיסטוריה. יש ירידה ברגישות ההיסטורית וזה פוגע בחברה ובתרבות ואפילו פוגע בכל אדם נפשית, רגשית ואינטלקטואלית, לדעת המחבר.
במציאות המודרנית קיימות מגמות המפריעות להתפתחות תודעה היסטורית. למשל גישות אנטי היסטוריות, היינו שלילת העבר כיוון שהוא נתפס כמפריע להתפתחות ההווה. ידיעה היסטורית על פי גישה זו היא נטל, מכשול לקיומו של האדם.
גישה אחרת היא הגישה שרואה את העבר כמציאות השייכת לזמן הווה. היינו פלישת העבר אל "העכשיו" של האדם כגורם המכתיב את חייו כאן ועכשיו. גישה על-היסטורית זו גורסת כי ההיסטוריה היא כאן אתנו תמיד. כל העבר ההיסטורי נמצא אתך תמיד כך נוצרת נקודת זמן אחת המכנסת לתוכה את אירועי העבר וההווה. גישה זו למעשה לא עושה הבחנה באירועי העבר וממילא מבטלת את חשיבותם לבניית תודעה היסטורית.
הגישה השלישית היא גישה א-היסטורית אומר קונפינו. משמעותה בריחה מן ההווה על יד טרויאליזציה של העבר, כלומר מתייחסים לאירועים מן העבר כדוגמאות למציאות בהווה מבלי שעושים שחזור למאורעות העבר, בלי להכיר את התפתחותם והשתנותם של המאורעות אלא תופשים אותם כמצבים סטאטיים המנותקים מתהליך, מהקשר ומרצף. כך מתקבלת תמונה מעוותת, סטריאוטיפית המאפיינת את החשיבה ההיסטורית המצויה.
קונפינו מביא 3 דוגמאות לביסוס הגישה הזאת. את השימוש השחוק עד לזרא:
1. ב"מינכן 1938"
2. את תסמונת "הייתי שם"
3. ואת תסמונת "ההיסטוריה תשפוט".
כל דוגמה כזו זוכה לפיתוח והסבר כיצד היא משפיעה על עיצוב תודעה היסטורית מצויה ושגויה שיש בה יומרנות, חוסר ידע וסטריאוטיפיות.
קונפינו רואה אה את ההיסטוריה, בראש ובראשונה, כאמצעי כדי להגיע אל מעבר ל"תדמית" אל הממשות של האירועים והתהליכים, שנית בכוחם של ההיסטוריה ושל מדעי הרוח אומר המחבר, להעניק לאדם הבנה של עצמו ושל זמנו, אלה יכולים לשמש כלים בהתמודדות עם בעיות קיומיות בהן הוא מתחבט. ההיסטוריה יכולה לסייע לאדם בחיפוש אחר חיים בעלי משמעות, חיים עם סיפוק, חיים ללא אלימות. הידיעה ההיסטורית מאפשרת לאדם לעמוד מול דמגוגיה, מול שטיפת מוח ,מול הסברים פסוידו-היסטוריים.
נכון, אומר המחבר, ידיעה היסטורית אינה מרשם פלא אך, היא תנאי הכרחי בגיבוש תודעה היסטורית אמיתית בעלת ערך ומשמעות.
הערכה וביקורת
היחס שלי למאמר אפשר להגדירו כיחס דיאלקטי, בתחילה, התלהבות אח"כ ביקורת ודחייה של חלקים ממנו, ואחר זאת שוב קבלה והפנמה.
אין ספק, זהו מאמר גדול ומרתק .כתוב בצורה משכנעת הן מבחינת הסגנון , שהוא אינו "כבד", אלא משלב בתוכו התייחסות לחיי היום יום ועם זאת מספיק עמוק ומבוסס מכדי להשאירו בהקשר של כתבה בעיתון.
אבל הביקורת שלי לא על הסגנון אלא על כך שלפחות נראה כי יש כאן סתירה מעין, "פרדוכס אימננטי" היינו "ביצים ותרנגולות" כפי שנאמר לא פעם. מהו הפרדוכס האימננטי, לכאורה לפחות, ואולי לא לכאורה- וזה מה שאני נוטה לחשוב.
נתחיל קודם עם ההגדרה "תודעה היסטורית" ובכן תודעה זה מושג השייך לתחום הפרט, לעולמו הסובייקטיבי של היחיד, אפשר לומר כי אף לא אדם יכול לדעת מה מתרחש בתודעת זולתו, אבל הביקורת אינה בידיעה או באי הידיעה של תודעת זולתנו , אלא היא על השאלה כיצד נוצרת אצל כל יחיד תודעה ביחס לעניין כלשהו? כאן ישנה הסכמה עם המחבר על חשיבותה של הידיעה, הידיעה האמיתית של המאורעות ההיסטוריים. אבל מה הם מקורות הידיעה? האם קריאה בספרים, האם מחקר אקדמי, האם ביקור במקומות בהם התרחשו המאורעות? או אולי כל הדרכים האלה רצויות, הכרחיות בניתוח המאורעות ובגיבוש הידיעה האמיתית.
ובכן כדי שהידיעה ההיסטורית תהייה חלק ממני אני נדרש לפעולה, למאמץ אישי אולי אפילו אקדמי. ניקח לדוגמה את מאמרו של המחבר ונטען כי הוא חשוב ביותר לגיבוש תודעה היסטורית. ובכן מי הנמענים של מאמר זה, בוודאי הציבור הרחב או כמה שיותר קוראים, אבל כמה אנשים קראו או יקראו מאמר זה ויהיו מושפעים ממנו? האם אני הייתי מתוודע למאמר אילולא הייתי לומד היסטוריה, ספק גדול גם אם כל לומד היסטוריה היה מתוודע למאמר זה בתקופת לימודו. אם כן המסקנה קהל הנמענים של מאמר חשוב שכזה יהיה מצומצם ביותר, כמעט שולי ביחס לחשיבותו של המאמר, ובעיקר ביחס לחשיבות גיבוש תודעה היסטורית, שהיא חיונית ביותר לקיומו של האדם. אם כך זו בעיה ראשונה.
בעיה שנייה מביאה אותנו לפרדוכס המרכזי , לדעתי, הקיים במאמר. והוא קשור לעיתונים ולאופן שבו המחבר רואה את דרך פעולתם. המאמר מותח ביקורת על העיתונים ובעיקר על גישתם השטחית, ביקורת שאני נוטה לקבל. הם נתפסים כמסייעים בבניית תודעה פסוידו-היסטורית מצויה.
אולי, כדי שתתגבש תודעה קולקטיבית הרי שרבים צריכים להיחשף אל מקורות הידיעה, וטענו קודם כי רק מעטים יהיו מושפעים מן המאמר כיוון שהוא לא מגיע אליהם. במציאות המודרנית העיתון הוא הכלי התקשורתי ההמוני והכי פחות שטחי, בהשוואה לרדיו ובוודאי לטלוויזיה.
לכן אם מבקשים אחר קהל נמענים גדול, על המאמר להיות מפורסם בעיתון כדי שקהל הקוראים יהיה גדול יותר. אבל האם יימצא עיתון שיעז לפרסם מאמר בהיקף כזה בעיתון? נכון העיתון המודרני הוא לא דומה לעיתון האידיאולוגי של ראשית המאה שיצא בפורמאט של 4 - 8 עמודים ורובם הוקדשו לפובליציסטיקה, אבל דומה כי אין דרך אחרת להגיע אל רבים, בוודאי בכתיבה אקדמית מחקרית אלא, על ידי מכשיר שההמונים משתמשים בו היינו עיתון יומי.
נוכל לשער מה היה קורה אם מאמר זה היה מתפרסם בעיתון יומי כמו "מעריב", "ידיעות אחרונות" או "הארץ". ייתכן כי המחבר היה נדרש לעשות התאמות מסוימות, אבל אז יש להניח כי מספר הקוראים היה גדול באופן משמעותי בהשוואה לפרסום בכתב עת או בספר וכך יותר אנשים היו יכולים לחשוב חשיבה היסטורית או לפחות לחשוב על האופן בו הם מגבשים את תודעתם ההיסטורית.
סיכום אישי: אני לוקח מקריאת המאמר את החשיבה הביקורתית, את ההבנה בצורך לבדוק את המאורעות ההיסטוריים בלי הלבוש הפסוידו-הפוליטי, לא כתמונות נטולות הקשר של זמן ומרחב, אלא כשאיפה לראות את המאורעות כתהליכים בממשותם ובהקשר רחב והיסטורי, כדבר מרכזי בעבודתו של העוסק בהיסטוריה המעניק משמעות והבנה.
איציק רחמים
יצחק רחמים
בית שאן
בית שאן
