25 ינואר 2011
הפרדה בין המינים כבר כאן
על הדת היהודית ניתן לאמר "איזה הוא חכם, הרואה את הנולד". חכמי היהודית כבר ידעו משך שלבים מוקדמים כי הפרדת המינים הינה ככל הניראה הכרח שאינו יגונה. אפשר גם כי ככל מהלך חברתי הקיים בימינו, הנו נשען על ניסיון עבר דהיינו, ההפרדה בדת היהודית בין המינים נישענת על ארועים וליקחם אשר הביאו אבותינו להחיל הפרדה בין המינים על מנת לשמור בראיה הכוללת על תקינות יחסי המינים ורווחתם.
בהחלט ניתן לשער כי אבותינו כבר עמדו בניסיון בין-מיני דומה לזה הקיים בינינו כיום והיגיעו למסקנה המתבקשת כי הפרדת הכוחות תעזור ליצירת יחסים תקינים יותר בין המינים. עובדתית, במבחן המעשה ניראה כי צדקו.
הקירבה בין המינים מבוססת על צורכו של איש באשה שלצידו וההפך, על מנת להמשיך את הדורות כציווי גנטי אוטונומי הקיים בנו ומאידך-גיסא, ניראה כי אנו החילונים, ניתקלים בקשיים לקיים שלום אמת בין המינים באשר המסגרות ששמרו על תקינות יחסי המינים עד עתה הולכות ומתפוררות עקב עיוותים הנובעים מתקינות-פוליטית המביאה מצידה לחקיקיה דרקונית, מנתצת מסגרות בלא קימום אחרות, תחליפיות נאותות.
בעובדה היא כי גל המתירנות השוטף את העולם מאז כ-40 שנים ואת מדינת ישראל מאז כ-20 שנים לא הטיב עם יחסי איש-ואשה תוך שגורם להרס המשפחה הגרעינית.
נוצר במקומותינו פרדקס אשר קשה להתירו. המתירנות חסרת הגבולות, קיעקוע זכויות המדינה לעומת זכויות הפרט שהפכו עודפות ללא גבול ומידה הביא לבוקה ומבולקה במרקם חיינו החברתיים והמשפחתים.
לכאורה המתירנות והליברליזם אמורים היו להסיר ולהפיל מחיצות בין גברים ונשים. כך, בתנועת הפרחים והמתירנות המינית בשנות ה- 60 החלה התנועה הליברלית לכאורה ביחסי המינים. המציאות המאוחרת יותר מלמדת על ההפך. ככל שהפכנו ליברלים יותר, הפכנו פרדוכסלית למסוגרים ומנוכרים יותר במבחן המעשה.
הפכנו לחברה מנוכרת. גברים חוששים מנשים, נשים חוששות מגברים, יחסי ידידות בין המינים נהרסו. אפשרויות החיזור ניטחנו עד דק. המשפחה הפכה למקום של התגוששות, לשליטה כוחנית בין המינים המתחרים על אותו מרחב מחיה. מקומות העבודה אשר שימשו "השדכן" הגדול והיעיל ביותר בין גברים ונשים שלאחר האוניברסיטאות, הפכו למקום מפחיד ומנוכר אשר אנשים ונשים מסתכלים תדיר מאחורי כתפיהם וחושדים בחבריהם/חברותיהם לעבודה בכוונות לא נאותות.
מטבעו של תהליך החיזור בין גברים לנשים קיים בתחילתו יסוד אי-הוודאות. דהיינו, בפתיח לנסיונות ההתקרבות אין הגבר כמו גם האישה וודאיים באשר לכוונות הצד השני לאשורן. אולי חוסר הידיעה הזו היא ההופכת את תהליך החיזור לכה מרתק, מבוקש, מרגש, מסתורי ומסקרן. ייזכר נא כל שתקופת בחרותו חלה בשנות החמישים, שישים והשבעים למאה הקודמת כיצד ללא תקנות "ההטרדה המינית" הסתדרו המינים בינהם באורח תקין להלל. הטרדות היו אז כהיום, אך בימים ההם ידעה אשה כיצד להדוף מעליה את המטריד בלא שעוררה מהומות מיותרות. הדבר שיחק לידיה ולידי נשים אחרות באשר היחסים בין המינים המשיכו לזרום במתכונתם הטיבעית, במתכונת "הברירה הטיבעית".
לא עוד. כל גבר וכל אשה בבואם לשקול יחסי קירבה, נושאים בתרמילם צוות עורכי דין אשר מנווטים ומכוונים (ומסיתים) אותם כיצד להפיק את מירב התועלת מהיחסים המתהווים. שימו לב, "מירב התועלת" לא מירב החיבה, הערכה, האהבה. משפטיזציה צינית, נכלולית וחמדנית הופכת את חיי המינים לגהנום עלי אדמות.
לאט-לאיטו, תחילה בלא שנחוש באשר מתחולל לנגד עינינו החלה הפרדה לאשורה (דה-פקטו) ההולכת ומתעצמת בין המינים. קל להבין זאת, גברים אינם חשים מאוימים בין בני מינם ונשים אינן חשות מאוימות בין נשים, אך שני המינים מאוימים האחד בידי השני. שני המינים דבקים יותר ויותר בבני מינם לא משום שמעדיפים זאת אלא מחוסר ברירה. חוסר הברירה הינו כמובן מנטלי, כמובן שקיימת ברירה אחרת אך אנו במו ידינו השתנו על עצמנו חוקים ותקנות דרקוניות המאיצים את תהליך ההפרדה בין המינים במגזר החילוני.
למתבונן מהצד, אין ספק כי מתחולל לנגד עינינו תהליך חברתי בילתי הפיך וזאת כל זמן שהתקנות הדרקוניות כנגד "הטרדה מינית" תהיינה שרירות וקיימות. בסופה של דרך חתחתים זו אנו צועדים לקראת הפרדה מוחלטת בין המינים במרחב הציבורי, במתכונת הדתית חרדית. תהליך זה גם ישליך על תקינות התא המשפחתי ואנו נחווה התפוררות ההולכת ומואצת על זה הקיים כבר במשפחה הגרעינית כאשר אין בידנו, נכון להיום, כל תחליף נאות לכך וככל הניראה לא נימצא תחליף הולם לעולם, למעט עולם מנוכר, מלא בדידות, חשוך, חשוך (חשך) רגשות, חום ואמפתיה.
כמובן, לאלו הפורחים תחת הניכור המיני-החברתי, אלה בעלי חסך ונכות אינטילגנטית-ריגשית כל הנאמר אינו מהווה בעיה. אך רובנו המכריע, כל אלו החרדים לגורל התא המשפחתי וחייהם התקינים כמו גם חיי ילדיהם, נכדיהם וניניהם אחריהם חייבים להיות מודאגים ביותר.
עד כמה חמור מצבנו החברתי , עד כמה התיחסותנו לדעות נשים אינה ענינית, יעידו דבריה של ח"כ שאמאלוב ברקוביץ בפני כינוס "הפמיליסטים" בתאריך 20 ינו' 2011. גב' שאמאלוב מתחה ביקורת ענינית, אפשר להסכים או להתנגד לה אך עדיין ענינית, אודות תופעת "התקינות הפוליטית" המביאה (עובדתית) לחקיקה פרו-מגדר-נשים בילתי מידתית בעליל ובכך מערערת את יסודות המשפחה והחברה כולה בעיקבותיה.
מיד קפצו כל אותם צדקנים וצבועים ופצחו כמנהגם בהפרכת ססמאות נבובות כנגד שאמאלוב בלא שכלל טרחו להתיחס למהות דבריה של חברת הכנסת. המרעים ביותר אולי היתה הערת הסיום בכתבת ערוץ-2 לגבי ח"כ שאמאלוב: "והיא בכלל ניבחרה לכנסת במשבצת השמורה לאשה". עד כדי כך מזלזלים שם בנשות ישראל. כמוהם כאומרים כי "אם הנך אשה, חובה עליך לעשות שקר בנפשך, לשקר ולנכלל את סביבתך ולא לאמר את אשר באמת על ליבך דהיינו, אשה היא שקרנית ונכלולית משום שהינה אשה". דעתנו לגבי "הדמוקרטים הגדולים" הללו, אשר בעזות מצח ובהחצף פנים מבזים נשים, סותמים פיותיהן והופכים אותן לאובייקטים מגעילים, חסרי רצון ודעה משלן, אינה ראויה לעלות על הכתב.
הפתרון והברירה כאמור הם בידנו.. אם חפצים אנו בהפרדה בין המינים בנוסך הדתי-חרדי ואין הכוונה כאן לפסלו באשר ניראה בדיעבד כי נוצק עקב כורח המציאות וממילא נערך בהסכמה בין המינים, הרי כל שעלינו לעשות בנידון הוא לא לעשות דבר. דהיינו להשאיר את חוקי המין והגזע הדרקונים הקיימים על כנם והצפוי בוא יבוא דהיינו, הפרדה בין המינים בנוסך שאנו כה אוהבים לגנות באוטובוסי מהדרין ובמרחבים הציבורים. גברים יחששו ולא יחפצו בנשים לידם במקומות העבודה כמו גם נשים תמנענה גברים בקרבתן. מרבית המסחר ממילא יעבור למסחר מקוון חסר יחסי גברים / נשים. הרשתות החברתיות כבר מעצימות את הניכור ממילא. ילדים חשוכים (חשך) מנטלית למשפחות חסרי אב או אם תהפוכנה לנורמה העיקרית במשפחות חד הוריות. דרך זו תהפוך לשרירה וקיימת ונפוצה ביותר בתוך דורות מעטים.
מאידך גיסא, במדה ואיננו חפצים, או גם ניטרדים ונירעשים מהמתחולל לנגד עינינו ומהכיוון שהיחסים בין המינים הולך ומתהווה, הולך ומתדרדר כאמור לעיל, הרי שעלינו להסיר את הגוון הדרקוני מחוקי "ההטרדה המינית", להפכם למידתים וככאלו התואמים והמבטאים את עובדות החיים ושאיפותינו כולנו לחברה אשר בה נשים וגברים לא יחששו האחד מהשני כך שלא נאלץ להגיע, נגד רצוננו למצב של הפרדה כוללת בין המינים.
באם ננהג כך, הרי צפוי כי בתוך זמן קצר יחסית, הנאמר ב-10 עד 20 שנים, יושב האמון בין המינים לרמתם של אמצע המאה העשרים ובנינו ונכדינו יחוו שוב את שאנו חסרים להוותנו (ואיוולתנו) כיום.
אהרון רול
http://www.global-report.com/aroll/
המחבר הינו יועץ אירגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות ואירגונים בענף המחשבים http://www.aaronroll.com http://www.global-report.net/aroll/>
