מדובר במושג מתחום נזקי הגוף שמשמעותו היא שחלק מהנזק הינו באשמת הנפגע / התובע. כלומר, אין מדובר במקרה בו תביעתו של הנפגע נדחתה אלא בית המשפט סבר כי לו היה נזהר כנדרש, הרי שהאירוע היה נמנע או נזקיו היו קטנים.
בית המשפט מנסה לאזן כאן בין רצון התובע שנפגע ורוצה שהנתבע יפצה אותו על כל נזקיו מהתאונה, לבין רצונו של הנתבע למזער את חבותו כלפי התובע ונזקיו.
לרוב מדובר על קיזוז בגובה של בין 10% ל-30 אחוז, אך במקרים מסוימים, אף נקבע אשם תורם בגובה 50%. כלומר המשמעות היא שאחרי שייקבע הסכום הסופי, יקוזז ממנו החלק היחסי על אשם תורם, וסכום זה יהיה הסכום לפיצוי.
מעבר לקיזוז עצמו הרי שישנה כאן אמירה סמויה מצד השופט שבאה לומר לנפגע שאדם סביר באותה סיטואציה לא היה נפגע לפיכך חלק מסוים מהאחריות לתאונה, ולפגיעה בעטייה, הינה באשמתו של הנפגע.
האמירה מכוונת כלפי כלל האוכלוסייה, ולא רק הנפגע עצמו, להיות בערנות מלאה ולנקוט בזהירות המתבקשת בעודם נמצאים במקומות ציבוריים או בשטחו של אחר, על מנת לשמור על בריאותם ככל האפשר ולא להתהלך "כסומא בארובה".
דוגמאות:
• אדם שנפצע עקב נפילה בשל בור / בליטה / מהמורה / שקע במדרכה, אשר אילו היה נזהר כנדרש ובוחן את תוואי הדרך הרי שלא היה נופל בשל המפגע, או שהיה מצליח לבלום את נפילתו ובכך למזער את נזקיו.
• אדם שרץ במלון והתנגש בדלת זכוכית שקופה ונפגע בפניו, כאשר אילו היה הולך לאט כנדרש במקומות ציבוריים, הרי שהיה מספיק לבלום בטרם היה פוגע בדלת הזכוכית או שפגיעתו בה לא הייתה גורמת להתנפצותה או שהייתה גורמת לנזקים קלים יותר.
במקרה אחר קבע השופט ילד בן 4 שנפל ממגלשה בגן שבו למד, אינו חב באשם תורם בשל גילו הצעיר והעובדה שהיה באחריות הצוות בגן.
במקרה נוסף, מדובר על ילד שנפל ממגלשה. אביו העלה אותו במעלה הסולם, ולאחר מכן רץ לצד השני לקלוט אותו, אך הילד נפל בחצי הדרך בשל דחיפת ילד אחר ונפצע. גם כאן סבר השופט שלא להשית על ההורה אשם תורם, מאחר והתנהגותו הייתה סבירה ולא רשלנית.
לסיכום:
מדובר על טענת קיזוז הנזק,המועלית על ידי הנתבעים שכל מטרתה הוא לקזז (עד למקסימום האפשרי), את הפיצוי שאותו על הנתבע לשלם לתובע. טענה זו מתקבלת לעתים.
הערה: אין האמור ייעוץ משפטי ואין הוא מחליף פנייה לעורך דין.
