כולו עדיין מלא מרירות וארס - גרוש בדייטינג 

רון הגיע לייעוץ חד פעמי בעקבות אירוע שהפתיע אותו ופקח את עיניו. "יצאתי לדייט שהיה מאד רגיל בעיניי", הוא מספר. "בחורה חמודה, תמונה טובה, כרטיס מעניין, שיחה קצרה בטלפון והמשך טבעי בבית קפה באמצע הדרך בין שנינו. כרגיל, אצלי. בימי שני ורביעי בעשר בערב, תמצא אותי בדרך כלל באותו מצב – דייט ראשון. וכמעט אף פעם אין דייט שני".

רון (שם בדוי) גרוש ואב לשני ילדים קטנים, אותם הוא פוגש פעמיים בכל שבוע ובכל סופשבוע שני. "אני גרוש כבר שנתיים, ובשנה האחרונה עסוק מאוד בחיפוש זוגיות רצינית ובניית המשפחה שלי מחדש. עייפתי מסטוצים, רומנים קצרים ושעשועים. נמאס לי מתחושת הבדידות הנוראית שמקיפה אותי בכל שבת, כשהילדים לא אצלי. לא חשוב כמה פעילויות אקבע וכמה אנשים יסתובבו מסביבי – אני תמיד מרגיש גמור מעייפות. יודע שהכל נפשי. נמאס לי שאין לי משפחה. רוצה כבר מנוחה ונחלה". 

אני מתבונן ברון ומנסה להבין מה תוקע אותו במעבר בין דייט ראשון לדייט שני, ולקשר של ממש. על פניו – קשה לראות מה החסם שתוקע אותו. הוא בחור נאה מאוד, אינטליגנטי, רהוט, לבוש מצוין ונראה אתלטי וצעיר לגילו. יש לו חיוך מקסים והוא נינוח ומעניין בדיבור שלו. למה זה לא ממשיך אף פעם? 

?מה קרה בדייט שכל כך הפתיע אותך?" אני שואל 

""הסוף", הוא אומר, קצת מבויש. "קצת לפני שיצאנו מבית הקפה, אמרתי לה שנהניתי ואשמח להמשיך להיפגש. אני תמיד אומר את זה. נותן צ'אנס. מקווה..." קולו נחלש ונראה שלא קל לו לספר מה קרה בהמשך. אחרי שתיקה קצרה הוא ממשיך "היא אמרה לי שהיא קיבלה החלטה להגיד את האמת בסוף הדייטים ואפילו לתת לצד השני פידבק, כי זה מה שהיא היתה רוצה לעצמה, ונראה לה שזו יכולה להיות הזדמנות לשני הצדדים ללמוד משהו על עצמם.... לא ידעתי למה לצפות, ואפילו שמחתי קצת לשמוע מה יש לה לומר לי, אבל לגמרי לא התכוננתי למה שהיא אמרה בהמשך..." 

לדבריו, היא אמרה לו שהיא יודעת למה הוא לא מצליח לייצר קשרים חדשים. "היא אמרה לי - 'פשוט לא גמרת להיפרד מהאשה שלך. אתה עדיין לגמרי שם'. על מה היא מדברת? חשבתי לעצמי. אני הרי שונא את אשתי ושמח כל כך שנפטרתי ממנה. היא טועה. היא חייבת לטעות. ניסיתי לתקן אותה. ואז היא שאלה: 'תגיד, ראית כמה זמן דיברת בדייט הזה על אשתך? על הגירושים שלך? על מה היא עשתה, ואמרה, והתנהגה, ולא עשתה, ולא אמרה, ולא התנהגה?' ניסיתי לשחזר את השיחה והבנתי שהיא צודקת לגמרי", אמר רון.

איך אפשר להתחיל לחפש את פרק ב' אם אתה כל כך מסובך ומבולבל עדיין לגבי פרק א' שלך? רון יצא מהבית כבר לפני שנתיים וחצי, והוא מנהל חיי גירושים עצמאיים וחופשיים כאילו אין בעיה. אבל מבחינה רגשית הוא עוד עמוק בפנים. בנישואים. במשבר הגירושים. באובדן. כולו מלא מרירות, כעסים ופגיעות. כשהוא מדבר על גרושתו הטון שלו הופך מתכתי ונוקשה, ודיבורו ציני ומלא ארס. כולו טעון ודרוך. כולו עדיין "בפנים.

כדרכן של נקודות תורפה, גם נקודת התורפה של רון (העובדה שלא התגבר עדיין על פרק א' שלו) צפה על פני השטח ובולטת בכל מפגש. בכל פעם מחדש הוא בטוח שהפעם יהיה אחרת, אבל חוזר, ביוזמתו, או לאחר שאלה תמימה מהצד השני, לדבר על הנישואים שלו. להתחשבן. לחפור. הנשים שמולו לא צריכות יותר מחמש דקות כאלה כדי להבין עם מי יש להן עסק - הוא עדיין ממש לא בשל לפרק הבא.

"זה שהחליפו לך את הסטטוס בתעודת הזהות, לא אומר ששינית את הסטטוס הרגשי שלך", אני אומר לרון. "להתגרש זו עבודה. תהליך נפשי. וזה לוקח זמן. אתה אמנם שנתיים מחוץ לבית, אבל הבית ההוא עדיין בתוכך, והוא מדמם, מכאיב ומתפרץ בכל דייט מחדש. אם תרצה להמשיך הלאה – תצטרך קודם לעשות בדק בית וניקיון רציני. אין כאן דרך קיצור".

ביקשתי מרון לפנות לעצמו זמן בבית, ולנסות ולרשום באופן מסודר ומפורט ככל שניתן את כל התלונות, הכעסים, העלבונות, הפגיעות. את כל המריבות הגדולות, הצעקות והשתיקות. "תכתוב הכל וכמה שיותר ותשלח לי במייל".

כעבור יומיים קיבלתי רשימה ארוכה – שלושה עמודים מלאים בכל הדברים האיומים שסבל מגרושתו. 

"עכשיו", ביקשתי, "רשום ליד כל אירוע ואירוע את תרומתך. מה עשית שגרם לתגובה, מה עשית במהלך האירוע ואיך עזרת לפתור אותו. איפה ויתרת על עצמך ועל הקשר שלכם, איפה לא שמעת ולא רצית להקשיב, מתי לא הסכמת לראות שישנה גם דרך אחרת, האם סרבת להודות בטעות, האם פחדת לבקש סליחה, האם נמנעת מלהתפייס, ובקיצור - מה היה החלק שלך בכל אותה רשימה ארוכה ונוראה".

אחר יומיים התקשר רון וביקש לבוא. " עברתי על כל הרשימה, זה היה קשה, אולי אחד הדברים היותר קשים שעשיתי, והאמת שהתגלתה לעיניי היתה עצובה. היה לי חלק משמעותי בכל הדברים שקרו בחיי. גם בכך שהסכמתי לעבור אותם וגם בכך שלא פעלתי בכל כוחותיי לתקן אותם. ומה שאני מרגיש היום הוא שאני הרבה פחות כועס על גרושתי. אני מבין יותר ואני חושב שאני יכול לנסות ולעבור הל  

סיום לא טוב של קשר משמעותי לא צריך להיות מתכון לארס והרס. זו לא מחלה כרונית חסרת תרופה. חשוב לדעת להיפרד טוב, כדי שאפשר יהיה להתחיל מחדש.