את "יום המשפחה" חוגגים רק החילונים, כי הדתיים לא מאמינים בערכי המשפחה הפוסט מודרנית; את יום גוש קטיף מציינים רק המתנחלים, כי החילונים לא יודעים איפה זה נצר חזני. אלישיב רייכנר מחפש בלוח השנה שלו יותר ימים משותפים, ופחות כותרות טרנדיות.
שמונים אחוזים מהתיכוניסטים החילוניים אינם יודעים היכן ממוקם גוש קטיף שנעקר לפני חמש וחצי שנים, כך על פי סקר שפורסם בשבוע שעבר. כדי שגוש קטיף לא ייעלם לגמרי מהתודעה הציבורית צוין ביום חמישי האחרון "יום גוש קטיף במערכות החינוך". ועד מתיישבי גוש קטיף בחר בכ"ב בשבט כתאריך לציון היום, כי ביום זה עלה לקרקע נצר חזני, הישוב הראשון בגוש ומטרתם היא להנציח את הגוש לא רק כמקום של מאבק ועקירה אלא כמקום של התיישבות וציונות. באופן לא מאוד מפתיע, יום גוש קטיף צוין כמעט אך ורק במוסדות החינוך של הציונות הדתית. רק מוסדות חינוך בודדים מהזרם הממלכתי חילוני התייחסו אליו.
בסוף השבוע הזה יחול "יום המשפחה". למי שלא מזהה, מדובר במה שהיה פעם 'יום האם' וקיבל שם חדש שיתאים לעידן הפמיניסטי שבו פרגון יתר לאישה על היותה אימא עלול להיחשב כשוביניזם. יום המשפחה יצוין במוספי הפנאי של העיתונים הגדולים, בפרסומות הטלוויזיה וברשתות השיווק וגם בחלק ממוסדות החינוך, אבל בעיקר במוסדות שאינם דתיים. הציבור הדתי לא נוהג לציין את יום המשפחה לא בגלל שיש לו משהו נגד משפחתיות, אלא בגלל שהוא לא מחבב את האופי המערבי והמתירני שלבש היום הזה בעידן המודרני.
בלוח השנה שלנו יש הרבה ימים כאלו, שנועדו לציון של "כולנו" אך בפועל מציינים אותם רק מגזרים מסוימים בחברה הישראלית. כ"ח באייר, הלא הוא 'יום ירושלים', נחגג רק בציונות הדתית. יום הירצחו של רבין מקבל התייחסות הרבה יותר משמעותית בציבור החילוני מאשר בציבור הדתי. עשרה בטבת הוא 'יום הקדיש הכללי', עוד יום זיכרון לשואה, אך רק הציבור הדתי מציין אותו, וט"ו באב הוא יום האהבה בעיקר בציבור החילוני. בציבור הדתי זה סתם תאריך של חתונות.
וכאילו שהיה חסר לנו, בשנים האחרונות מבקשים להוסיף לנו עוד ימים מיוחדים ללוח השנה. יש כבר את יום הילד, יום האישה, ויום ההגנה על הסביבה, ובשנתיים האחרונות שרי אריסון מנסה להנחיל לנו גם את 'יום המעשים הטובים'. על משקל הפזמון 'ככל שפחות שמחים כך פחות חוגגים', אפשר לומר שככל שאנחנו פחות מאוחדים, כך נוספים לנו עוד ימים מיוחדים, שאמורים לאחד אותנו, אבל לא ממש מצליחים.
הימים הללו נועדו לפצות על חסכים במודעות לנושאים לאומיים שכבר לא מעניינים את כולם, אבל תהליך השבטיות בחברה הישראלית לא ייבלם על ידי תוספת של ימים מיוחדים, אלא באמצעות מהלכים עמוקים יותר. כדי שגוש קטיף יהיה משמעותי בזיכרון הקולקטיבי של החברה כולה ולא רק בזיכרונות של הכתומים, צריכים לעמול במשך כל השנה על יותר חיבורים בין אלו שחיים בתודעתם את הגוש לבין אלו שכבר שכחו אותו. כדי שיום הירצחו של יצחק רבין יחדור יותר למערכת החינוך הדתית צריך לעסוק במשך כל השנה בתכנים של סובלנות, שיח, והקשבה הדדית. ואם רוצים שיום המשפחה יהיה יום לאומי שיתאים לכולם, צריכים להשקיע יותר בחיזוק התא המשפחתי הישן והטוב, ולא להטיף כל הזמן רק להכרה בתאים המשפחתיים החריגים.
אז אם זה לא קשה, את הימים שעוד נכונו לנו, השאירו בבקשה נקיים וריקים מכותרות ותגיות. יש לנו בלי סוף חגים ומועדים, עמוסים בסמלים ומסרים, וחשוב שיישארו לנו גם ימי חול, בלי חג ומחול. לא מוכרחים להפוך כל ערך שחשוב לנו ליום. ערכים צריכים להיות על לוח לבנו, ולא רק על לוח השנה.
אלישיב רייכנר
