"חברתי הטובה ר' החליטה לראשונה בחייה לגשת לטיפול פסיכולוגי. היא בת 28, רהוטה ואינטליגנטית, שבשנתיים האחרונות עברה מספר חוויות קשות, ורצתה להתחזק ולהתעודד. היא קיבלה כמה המלצות, וקבעה עם פסיכולוגית די ידועה.
מכיוון שחברתי היא בחורה שתקשורת מילולית באה לה בקלות, לא היה שום דבר שיכין אותה לתסריט הבא:
ר' נכנסה לקליניקה המטופחת, חייכה והציגה את עצמה. הפסיכולוגית אמרה: נעים מאוד אני אורית (שם בדוי). ר' התיישבה, והפסיכולוגית הביטה בה בשתיקה. לאחר כמה שניות של שתיקה, ר' אמרה: או.קיי, אז איך מתחילים? הפסיכולוגית עדיין שתקה. ר' חייכה אליה במבוכה ושאלה: להתחיל לספר? הפסיכולוגית שתקה.
מופתעת ונבוכה, החלה לספר על עצמה ומה הביא אותה לטיפול הפסיכולוגי. לאחר כעשרים דקות של דיבור, ללא שום פידבק, היא נתקעה. לא היה לה יותר מה להגיד. היא והפסיכולוגית הביטו אחת בשנייה ושתיהן שתקו. הסיטואציה הייתה מגוחכת ומביכה. עברו כמה דקות שנראו כמו נצח, ואז ר' אמרה- טוב, זה לא מה שאני מחפשת, תודה על הזמן שהקדשת לי, אני זזה. או אז, הפסיכולוגית נעורה לפתע לחיים (ר' אמרה: כאילו מישהו מתח לה את הקפיץ), ושאלה: זה קורה לך בעוד מקומות בחיים?
תסמונת הפסיכולוג השותק מוכרת לי מעוד סיפורים, ותמיד מעצבנת מחדש. מה זה הקטע הזה? איזה דפוסים נסתרים נראה למישהו שהשתיקה הזאת יכולה לחשוף? זה לא עומד אפילו בכללי הנימוס האלמנטארי, ובוודאי מבריח מטופלים רבים. (ר' קרוב לודאי לא תלך למטפלת אחרת)."
עד כאן ההודעה בפורום ואז באה תשובה המנסה להסביר מה בעצם התרחש בין כותלי הקליניקה ההיא:
"כולנו במלחמה - מלחמת קיום בה האדם הבוגר נדרש להתמודד אל מול פני המציאות. לפעמים אנו מתעייפים מאוד מההתמודדות, ומבקשים להישען על אחרים. אז קיימת סכנה של כניסה לתלות באחרים. בנקודה חולשה שכזו, השאלה החשובה היא: האם באמת אנו לא מסוגלים להתמודד, או שזו רק הנחה מוטעית שלנו ופוש קטנטן אך מדויק יחזיר אותנו למסלול.
ברשותך, נניח לרגע קל שאת פסיכולוגית קלינית. ובאה אלייך אישה צעירה אשר מתחילה לדבר ולדבר בלי סוף, וככל שהיא מדברת עוד ועוד את הולכת ומשתכנעת שהאישה הצעירה הזו אינה זקוקה באמת לטיפול כלשהו (כי הבעיות שלה הן כולן במסגרת הנורמה ויש לה כוחות להתמודד).
עם זאת ברור לך שכרגע באמת קצת קשה לה לסחוב את עגלת החיים ולכן כרגע היא פשוט "בוחרת להתחבא מתחת לשמיכה במיטה". את חושבת שחבל מאוד אם היא תיכנס לטיפול שלמעשה כלל אינו נחוץ, כי את מעריכה שהיא בהחלט יכולה להתגבר על בעיותיה בכוחות עצמה בלי להיסמך על אחרים...
אז בואי נניח שזו אכן ההתרשמות המקצועית שלך ממנה. מה עלייך לעשות?
1. לקבל אותה להמשך טיפול (ולגנוב את כספה)
2. להגיד לה שהיא לא זקוקה לטיפול (ואז היא תמשיך לכתת את רגליה ולחפש טיפול אחר)
3. ליצור חוויה פיקטיבית (מלאכותית) שתנסה לגמול אותה מחיפוש מטפלים ותוביל אותה להמשיך את חייה באופן עצמאי
במצב זה, מה היית עושה, אם היית באמת רוצה מכל הלב ועם כל היכולת המקצועית שלך, לסייע בגדול לאותה שיה תמימה שהלכה לאיבוד?"
לקיתי במחלת הנפש מאניה-דפרסיה http://www.malam.org.il/
