סיכום פסק דין תביעה נגד ערב 

האם ניתן לתבוע ערב לאחר שני עשורים? מסתבר שכן!

סיכום פסק דין שהתקבל לאחרונה בבית המשפט העליון המחלוקת הנדונה: התיישנות בתביעה נגד ערב.

בית המשפט העליון, דחה ערעור של ערב, שחתם על ערבות לטובת בנק דיסקונט, למילוי כל התחייבויותיה של החייבת. הערב חתם בשנת 1998 . בשנת 2000 הגיש בנק דיסקונט תביעה נגד החייבת. בשנת 2004 ניתן נגדה פסק דין. בשנת 2007 הגיש הערב תביעה נגד הבנק בטענה שהתביעה התיישנה. ביסוד השאלה עומד התיקון לחוק הערבות משנת 1992 שהוסיף את סעיף 17 ג' לחוק הערבות, על פיו לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שהתקיימו שניים מאלה: 1. ניתן פסק דין נגד החייב. 2. יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל , לרבות הליכים למימוש משכנתא על דירת המגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת המגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות העניין. לאור הוראות הסעיף הנ"ל , עילת התביעה לא קמה אלא לאחר שנתן יושב ראש ההוצאה לפועל את אישורו למיצוי הליכים. במהלך מתן פסק הדין נבחנו גישות שונות למניית תקופת ההתיישנות, גישה אחת דברה ממועד קבלת אישור למיצוי הלכיים וגישה אחרת סברה שצריך למנות את מועד ההתיישנות ממועד מתן פסק הדין נגד החייב העיקרי, כל ההרכב היה בדעה אחת כי שאלת היישום הראוי בהקשר של ס' 17 ג' לחוק הערבות אינו פשוט, כן נקבע כי ניתן לומר שהספק באשר לשאלה האם סעיף 17 ג' פועל לטובת החייב או כנגדו היא שאלה סבוכה, דעת הרוב קבעה לבסוף כי הניין תקופת ההתיישנות בתביעה נגד ערב נמנית מעת שראש ההוצאה לפועל הוציא אשור למיצוי הליכים נגד החייב העיקרי. דעת המיעוט התחבטה בין התכליות העומדות בבסיס דיני ההתיישנות, ולאחר שהציעה דוקטרינות שונות לבחינת הסוגייה כגון דוקטרינת השיהוי ודוקטרינת תום הלב, הציעה היא הצעה נוספת- שמועד ההתיישנות יימנה זמן סביר לאחר מתן פסק הדין, אלא ש"זמן סביר" הוא מועד עמום, שגם נתון לפרשנות ולדיונים רבים, ולכן נקבע על דעת הרוב כי המועד בו מתחיל מניין ההתיישנות הוא המועד בו ניתן אישור למיצוי הליכים על ידי ראש ההוצאה לפועל, ומכאן שהגשת תביעה כנגד הערב בחלוף 20 שנה היא תביעה כדין והערעור נדחה, עם זאת, נקבע כי שיהוי מצד הנושה, ו/או חוסר תום לב, יאפשרו להפחית את החוב בתביעה ו/או את הריביות שנצברו בעקבות השיהוי בהגשת התביעה נגד הערב.