תשעה חדשים עם עורב בשם גונזו 

בימים אלה של סתו, ימי חג הסוכות עם ריח הסכך והגויאבות והשפע הציורי של הרימונים, זהו הזמן שבו אני נזכרת בגונזו, העורב שחי בביתנו תשעה חדשים ובחג הסוכות עף לדרכו.
מסע משותף שהחל עם גוזל חסר סיכויים, קרח ועלוב למראה ולמרות התחזיות הקודרות והמאיימות גדל והפך לעורב אמיתי.

המפגש עם גונזו החל בקריאות עורבים רמות שנשמעו בקרבת הבית והיו כל כך מטרידות שיצאתי לראות מה מתרחש שם בחוץ. יצאתי החוצה וחשכו עיני - על הגג ממול ועל חוטי החשמל - עורבים, לפחות שלושים, קוראים קריאות רמות ונרגשות. יש משהו ממש מפחיד ומסקרן במראה כזה, הזכיר לי את הסרט הציפורים אבל משהו מולי היה יותר מרתק ומעניין מאותה חבורה מאיימת. בני נתיב שחזר מבית ספרו (מרחק כמה תחנות אוטובוס) עומד מולי כשבכפות ידיו חולצת טריקו מגולגלת ובתוכה גוזל עורב כמעט בן יומו. קטנטן ובלי פלומה, קירח, מוזר למראה ובהחלט נראה שעוד כמה דקות כבר לא יהיה איתנו.
אמא, מצאתי אותו ליד עץ מאוד גבוה, הוא נפל מהקן, אז הרמתי אותו והבאתי אותו...
ו...??? אני ממתינה עם סימני שאלה ברורים על פני להמשך ההסבר.
כשהתחלתי ללכת איתו אמא שלו וכל העורבים האלה הצטרפו כשהם עפים מעלי, בדיוק הגיע האוטובוס ומיד עליתי איתו. להקת העורבים עפה אחרי האוטובוס. נהג האוטובוס אמר לי: זה מסוכן, הם לא יניחו לך ,עורבים הם מסוכנים והנוסעים הוסיפו גם הם סיפורים משלהם. טוב, הנה אני כאן עם הגוזל וצריך להתחיל לטפל בו.
כן - אני שואלת את נתיב, מי אמור להתחיל לטפל בו? נתיב מחייך, נו, אמא, באמת, הרי יש לך כבר נסיון, את כבר כמעט דוקטור דוליטל.
אז עכשו מגדלים עורב.
אבל כאן ועכשו מה עושים עם החבורה המאיימת בחוץ שמסרבת לעזוב
למרות שאני שולחת לה שידורים שהגוזל בידיים טובות, לנתיב יש רעיון: אמא, תני לי קצת בשר ואני אצא עם גונזו (יש לו כבר שם, גונזו מהחבובות) ואאכיל אותו כך הם יראו שהוא בידיים טובות. אני מפוררת במהירות קציצה שהיתה במקרר ומאלתרת פינצטה שתשמש תחליף למקור של אמא. נתיב יוצא עם גונזו המונח עדיין בתוך חולצת הטריקו, אל החצר ושם על הדשא הוא מניח אותו ומגיש לפיו את פרורי הבשר עם המלקחיים והקטנטן פותח מקור בהתרגשות ממש כאילו אמא שלו מאכילה אותו. מה שמתרחש אחר כך אכן מדהים, חבורת העורבים שהתבוננה במראה בריכוז פורשת כנפיים ומתעופפת ברעש גדול, שני צופים נשארו לשמור ולהתבונן, לאחר יומיים עפו גם הם.

נתיב הכין לגונזו בחדרו, ליד הטייפ קן קטן מגרב מגולגלת, לימים -הישיבה בקן ליד הטייפ הפכה את גונזו למכור לקול השלום, תחנת השידור של אייבי נתן ולאחר מכן מומחה למוסיקה קלאסית בקול המוסיקה. הוא נהג לשבת בתוך הקן שלו להקשיב למוסיקה ולגרגר בהנאה.

כך מתחיל מסע גידולו וטיפוחו של גונזו.
כל יום שעובר, גונזו גדל ומתחזק. אנחנו מגלים מה הוא אוהב לאכול ומה לא. באחד הימים מתחילים להתפתח על מקורו מין גידולים מוזרים מודלקים, מראה לא כל כך נעים, אני מטלפנת לגן החיות ומשוחחת עם האחראי על בעלי הכנף, הוא מציע לקנות משחה אנטיביוטית מסויימת ולמרוח על המקור. אכן, זה משעשע למדי למרוח שלוש פעמים ביום משחה אנטיביוטית על מקורו של עורב צעיר, שמקבל בסבלנות את הטיפול המוזר הזה אבל זה עובד ומקורו של גונזו עבר את המשבר ומתחיל בהחלט להראות כמקור נאה של עורב צעיר.
באותם ימים עדיין לא היו בחברתנו שני הלברדורים. כאשר גונזו הגיע לביתנו היתה לנו כלבה קטנה מעורבת, ארוכת שער חביבה וסבלנית בת שמונה, שמה היה קיטי. היה לה זנב ארוך ונאה שנפרש אחריה כמניפה יפה וכאשר גונזו הצעיר החל מסתובב בבית הוא גילה את המטבח, את קיטי ואת צלחת האוכל שלה. וכאן התחיל השעשוע שלו, הוא היה מציק לה, מסתובב סביבה כשהיתה אוכלת, מתקרב בשקט ו... מורט שערה מזנבה כשהיא היתה מתרעמת ורודפת אחריו הוא היה ממהר לחזור אל הצלחת לחטוף מעט אוכל בפיו לפני שחזרה להמשיך בסעודתה. אבל גונזו לא אכל את החטיף שחטף מצלחתה של קיטי, לא ולא, כאן התחיל החלק המשעשע, גונזו היה מטייל במטבח בעוד קיטי ממשיכה את סעודתה בנחת, מסתובב עם החטיף בפיו ומחפש מקום מחבוא להניח את האוצר, פינה בין הפנלים והריצפה נראתה לו מקום אידאלי . גונזו היה תוחב במקורו את דבר המאכל, תוחב ודוחק ומסדר אבל כמובן שלא היה שם שום סדק להחביא, הוא פשוט הניח זאת שם והלך. קיטי היתה מסיימת את ארוחתה והולכת ישר בעקבות הריח לפינה בליקוק אחד מחסלת את האוצר הנסתר. גונזו היה מגיע לאחר זמן ומחפש את המזון שהחביא ונראה ממש מתוסכל, לאן זה נעלם -

גונזו אהב אבנים נוצצות, גולות וחרוזים למיניהם. גילינו זאת יום אחד כאשר מחרוזת נקרעה והחרוזים התגלגלו על הרצפה. התחיל הבחוקצ'יק להתרוצץ ולאסוף חרוזים מיהר והביא אותם לחדר של נתיב, שם החביא אותם בקן שלו. גם זה הפך חלק מהעיסוק היומי שלו, איסוף ושמירה על גולות וחרוזים, צחקנו ואמרנו שהוא מזכיר לנו דרקון ששומר על האוצר שלו.
חלפו הימים וגונזו הפך לבן בית רגיל אמנם היה מתנהג כמין תרנגולת צעירה אבל מראהו הלך והשתנה כל הזמן. יום אחד הוא גילה את האפשרות לנפנף בכנפיו ולאחר כמה נפנופים נמרצים גילה את המעוף, היו אלא נסיונות לא כל כך מוצלחים כי יום אחד נחת היישר לתוך הדלי עם מי השטיפה. מראהו של עורב שמוצא מתוך דלי מים אינו מראה מעודד ביותר. אבל גונזו התאושש מכל מיני הרפתקאות ותאונות קטנות גילה את חלונות הבית והתחיל תרגילי תעופה בהם היה נחבט בזגוגית החלון, חוויה בהחלט לא נעימה.
לגונזו יש מקום לינה חדש, הילד כבר גדול בשביל מיטת תינוקות (הגרב המגולגלת) ואני מנדבת את מוט המנורה (בלי האהיל כמובן) והנה לגונזו יש עמוד גבוה ממש מתאים לתנומת הלילה שלו. יש תגלית נוספת והיא שגונזו הוא השומר של נתיב. חבר הגיע לבקר את נתיב ניגש בשקט במטרה להפתיע את נתיב המנמנם במיטתו, גונזו ממרום מוט המנורה, מתבונן במראה החשוד, מתעופף ותוקף את החבר בעורפו , צובט צביטה מכאיבה במקורו, ראה הוזהרת.
הזמן חולף עובר וגונזו גדל. הוא כבר יוצא מהבית ומשוטט ברחוב, בשעת בקר מוקדמת ואני אצה להחזיר אותו הביתה. הוא מגלה שאפשר גם לעוף החוצה, מגלה את עץ הרימון ואת האפשרות לעמוד על ענפיו ולעשות בכל בקר אמבטית שמש. מגלה בבית מקומות חדשים שלא הכיר כמו הסטודיו לציור עם הניירות והצבעים והמכחולים מקום שמעסיק אותו בכל מיני פעולות יצירתיות כמו קריעת דפים לחתיכות קטנות או שבירת עפרונות, אבל הכי חביב היה עליו זה להפריע לי לצייר, אני יושבת לצייר בעפרונות וגונזו קופץ אל חיקי ומשמיע קולות קרקור כפרגית צעירה. עברו עוד שבועיים וגונזו מגלה את גג הבית הגבוה ממול, בנין בתהליך בניה אולם כאן צצה בעיה, ללא קושי פרש גונזו את כנפיו ועף אל הגג אך לחזור זו היתה בעיה, הוא היה עומד כשכנפיו פרושות ולא מעז לזוז. מי שמצא פיתרון לבעיה היה נתיב, היינו יוצאים לחצר ונתיב היה קורא :? גונזו! בוא לאמא! - קרא כך כמה פעמים וגונזו אכן אזר אומץ ועף ישר אל אמא ונחת על ראשה, קשה לומר שזה היה כל כך נעים לחוש צפורני עורב נאחזות בקרפתי ובשערותי אבל יש לציין שגונזו עשה זאת בעדינות האפשרית. אחר כך השתפרו הביצועים והוא למד לנחות על כתפי, כמובן שגם אני למדתי לבטא בקול את סיסמת הקסם - גונזו! בוא לאמא!
כך חזינו כולנו בימי התבגרותו של גונזו.
אביב וקיץ חלפו והסתו כבר בפתח, גונזו על עץ הרימון כאשר חולפת בקריאות רמות להקה של עורבים מעל ביתנו. נתיב ואני רואים את גונזו המום, כך זה נראה לנו, מביט על המראה וכהרף עין, בפתאומיות, פורש כנפיים ועף. בקצה הרחוב היה עץ פקאן ושם התמקמה חבורת העורבים, לשם עף גונזו ונתיב כחץ מקשת אץ לשם.
הוא חוזר אחרי שעה קלה ומדווח בהתרגשות, אמא, הוא עומד על ענף ונראה מבולבל לגמרי, כולם סביבו מקרקרים אבל לא עושים לו מאומה.

לילה ראשון בלי גונזו, כך בפתאומיות, קשה היה להתרגל לעזיבה הפתאומית. אבל למחרת בבקר- הפתעה - גונזו חוזר, שותה מים מקערית המים של קיטי, מדדה אל חדרו של נתיב ועומד על מוט מקפל רגל אחת, מסובב את ראשו, תוחב את מקורו מתחת לכנפו ונרדם.
למחרת בבקר, חג סוכות, ילדי החוגים בחופשת חג ואני בסטודיו עושה קצת סדר. גונזו בהליכתו העורבית נכנס פנימה, קופץ על השולחן, מנסה למשוך את העיפרון מידי, או את המחק, בקיצור מפריע לי עד שעוברת בי ההבנה הברורה, הוא ניפרד ממני. אני מלטפת את נוצותיו ומשחקת עימו, איך משחקים עם עורב - המשחק שהוא אוהב לשבת בחיקי ולקרקר כמו תרנגולת, אבל אחרי דקה הוא מתנער כמו אומר זהו אני כבר לא תינוק, קופץ אל החלון שם הוא עומד כך על אדן החלון כשברקע עץ הרימון, ובאותו רגע הוא נראה ממש עורב ואני יודעת בבטחון שגונזו יודע עכשו מי הוא. כל נוכחותו אומרת, אני עורב.
והוא עף - עף אל להקת העורבים ששהתה על עץ הפקאן. אחרי יום נוסף עפה הלהקה וגונזו אתם.
גונזו לא חזר, גם לא לביקור.
חיכיתי, חיכיתי שיחזור, וכל יום שעבר הבנתי שגונזו לא יחזור.
בני נתיב שראה אותי בצערי, בגעגועי לגונזו, אמר לי בפשטות, אמא, את יודעת מה הבעיה שלך - מהיום הראשון שהבאתי את גונזו ידעתי שהוא יגדל להיות עורב ויעוף לדרכו, אבל את לא חשבת על כך, חשבת שישאר איתנו תמיד ולכן קשה לך.
גוזלים מטבעם גדלים ועוזבים את הקן לחיות את חייהם / יעודם.
לימים, כשלמדתי חכמה אינדיאנית והכרתי את טוטם החיות, המסרים והריפוי שלהם, למדתי שיש שני סוגי עורבים, אחד שחור שמדבר על שינוי תודעה וקסם והשני הוא עורב אפור שמביא את המסר שמדבר על לחיות לפי העקרונות שלנו, לבטא את האמת שלנו, להבין את יעודנו, ולאזן בין עבר, הווה ועתיד בכל רגע ורגע.
תודה על האפשרות לשתף.