שבוע אחרי שבוע מודחים המשתתפים ונעלמים להם כך לפתע מהבית. למרות העזיבות הדרמטיות, שמלוות לעיתים בבכי ובחיבוקים אמיצים מצד הנשארים, משום מה יש תחושה שהחיים בבית חזקים יותר. אט אט נעלמות הדמעות, והאינטריגות העכשוויות עם הדיירים שמסביב תופסות את מקומם של הזיכרונות היפים על הדייר-חבר הנפש, שזה עתה עזב.
אכן, אנחנו הצופים זוכרים שלא סתם הוא עזב, היו דיירים שהעמידו אותו להדחה.
תקציר הפרקים הקודמים
בפוסט הקודם המשלנו את החיים בבית האח הגדול לחיי הנפש שלנו. הסברנו מה מסמלות המצלמות, מה תפקידו של האח הגדול, ואפילו מה עושה שם שימי הדג. אולם לעניינו של הפוסט הנוכחי, מה שחשוב לזכור זה, מה מסמלים הדיירים.
הדיירים הם חלקי הנפש השונים: החלק המופנם, הקליל, הפגיע, העצבני, הדחוי, הכמה לאהבה ועוד. בחרו לכם דייר ותוכלו למצוא אותו בתוככם, כחלק בנפש שלכם.
תהליך ההדחה בנפש
אם כך, האם גם בנפש שלנו יש תהליך הדחה שכזה, כמו בבית האח הגדול?
האם גם אנחנו משליכים מתוכנו חלקים מסוימים?
עקרונות הטיפול הפסיכולוגי מלמדים אותנו שכן.
אנחנו משליכים מתוכנו את החלקים שקשה לנו איתם. זה קורה כבר בילדות, אז אנחנו מרגישים שכדי לשרוד בעולם, ולהסתגל למציאות שסביבנו, אין לנו ברירה, אלא להרחיק מתוכנו חלקים שמקשים עלינו.
ניתן כמה דוגמאות:
דוגמה ראשונה- למשל החלק הרגיש שבנו, שמביא אותנו לא פעם להיפגע, להרגיש דחויים, נעלבים, לפעמים גם לא שווים ונחותים. יש אנשים שזה בלתי נסבל מבחינתם להרגיש ככה. אולי כי הם חיים בסביבה קשוחה ושיפוטית, אפילו אכזרית, שמוקיעה כל ביטוי של פגיעות. במקרים אחרים הסביבה לא כל כך קיצונית, אבל פשוט בילדות לא היה אף אחד שהיה יכול להקשיב למה שהם מרגישים ,ולהגיד להם שזה טבעי ולגיטימי להיפגע, ולנחם אותם. בסופו של דבר הם לומדים שהחלק הרגיש מביא רק צרות וחוויות קשות, שמשאירות אותם לבד עם כאב בלתי נסבל. הם חותכים את החלק הרגיש מתוכם. הבעיה היא ,שיחד אתו, הם משליכים כל מה שעלול להזכיר אותו. זה אומר שעולם שלם של רגשות נחסם בתוכם.
דוגמה שניה- דוגמה אחרת הינה דווקא החלק של הכעס והאסרטיביות. הרבה אנשים לא מסוגלים לכעוס, ומרחיקים מתוכם כל ביטוי של אסרטיביות ותוקפנות. הם תמיד מסתגלים, זורמים, מקבלים את האחר, מסבירים אותו. האם הם בדרגת אישיות גבוהה יותר, שבה הצליחו להתגבר על "התכונה השלילית" הזו ושמה כעס? לא נראה כך. סביר יותר שכבר מגיל צעיר הם למדו להתעלם מהחלק הזה שבם. אולי כי ביטוי כעס נתפס בעיני הילד כמסוכן. מסוכן, כי כעס נחווה כמשהו שעלול למוטט את הצד השני, ההורים ,שבאהבתם ובטיפולם הילד תלוי. או להיפך, כעס נחווה כמשהו שעלול להביא תגובה קיצונית מצד ההורים. הוא חושש בתוכו, שתגובתם האיומה תחסל אותו. הוא הופך לילד ולאדם מרצה, שנמנע מעימותים ומביטוי של דעה מנוגדת לסביבה.
שתי שאלות לסיום
האם כך זה גם בבית האח הגדול? האם הדיירים מעמידים להדחה את אלו שקשה להם איתם? אלו שמייצגים חלקים פחות מקובלים ,ולא חוששים לבטא אותם? "המוזרה" שמדברת בשפה גבוהה, "המשונה" שנלחם על ערכיו המנוגדים, המתבודד-הסגור שמידי פעם תוקף אחרים בקיצוניות. האם הבא שיעמוד להדחה יהיה הפגיע והדחוי, שלא חושש לעשות מזה עניין?
האם בסוף התכנית פשוט נקבל חבורה ייצוגית ויפה של אנשים שחוששים להיות מי שהם?
ועוד שאלה לסיום, חשובה יותר כי היא נוגעת לנפש שלנו. לאן מגיעים החלקים שאנו משליכים מאתנו? האם כמו בבית האח הגדול הם נעלמים לעד אחרי קליפ סיכום קצר בן דקה וחצי, או שאולי דווקא בחיי הנפש שלנו, החלקים האלה ממשיכים להתקיים בתוכנו, להשפיע ולעצב את מי שאנחנו?
על כל זה ועוד, בפוסט הבא..
עמית ורהפטיג, פסיכולוג קליני יוצר הדרכות ברשת בנושא טיפול פסיכולוגי לצעירים
