אימון לאימהות מתוך פו הדוב
משפחה, הורות ואימהות הם מהנושאים החשובים בעיני רבים מאיתנו.
אנשים רבים מתייחסים להורות כאל תפקיד בעל חשיבות עליונה מכלל תפקידיהם בחיים, וכמקור לסיפוק רב.
במאמר זה אני מתייחסת לאימהות ולדמותה האימהית של קנגה הקנגורו מהספר פו הדב, אך גם אבות יכולים למצוא את עצמם בתמונה.
אימהות הוא תפקיד שדורש גמישות. דורש שינוי והתפתחות עם הגדילה של הילדים.
מתפקיד המצילה ומחייה את תינוקה התלוי בה לחלוטין, ועד לאמא אוהבת העומדת מן הצד, לא מפריעה לבנה ללמוד את דרכו בחיים, נמצאת שם בשבילו כשהוא זקוק לה.
שרה ארבל אומרת שאחד המבחנים הקשים ביותר בהורות הוא העמידה מהצד וההתבוננות בילדינו עושים את המישגים שלהם, מתחככים בקשיים, ומכירים את החיים ואת עצמם.
מאידך זו המתנה הגדולה שנוכל להעניק לילדינו, לאפשר להם להתפתח ולא לחנוק אותם באהבתנו, בחרדותינו. להיות שם בשבילם כשצריך, ולשדר לילדינו בטחון בהם.
קנגה היא האימא שנותנת את מלוא אהבתה לגור שלה רו. היא שומרת עליו, דואגת לו, אינה מסירה עיניה ממנו פן יאונה לו כל רע. מונעת ממנו כאבים או מכשולים, שלא יפצע שלא ייפול וחלילה שלא יפגע.
אך כשהפעוט מרגיש מוכן להרפתקה של עצמאות קנגה החרדה זזה הצידה ומאפשרת לו ללמוד את כוחו.
האם אימהות יודעות מתי לאפשר לילד להכיר את כוחו? לזוז הצידה. לאפשר לעולל להיכשל וליפול ומכאן להתחזק?
ומה עם יחסי מאמן למתאמניו?
גם מאמן צריך יכולת לגמישות בבניית היחסים עם המתאמן. מיחסים של טיפוח והעצמה דרך הצבת אתגרים וקושי לצורך צמיחה, עד לשותפות בחגיגת השמחה בהישגים.
מאמן זקוק לחוש אהבה ואמונה במתאמן כדי לאפשר לו להתאמץ, להזיע, לפתח את השרירים. ולא להפריע.
המאמן צריך יכולת להעמיד את המתאמן בפני קשיים. אין צמיחה בתוך צמר גפן.
לא לעטוף, לא לוותר ולא לעשות במקומו.
להישאר עם עין פקוחה ולהושיט את המקל בזמן ובמקום הנכון.
שם מתרחשת הצמיחה, המודעות לכוח והאמונה ביכולות. אימון טוב הוא אימון שבו המתאמן גדל ומשם הוא יכול להמשיך בחייו בוגר וחזק יותר, ללא המאמן.
וכעת לסיפור על קנגה ורו מתוך פו הדוב
קנגה ורו הגיעו יום אחד ליער ואיש לא ידע לכאורה, מאין באו.
לא מוצא חן בעיני שפן והוא מתכנן יחד עם פו וחזרזיר לחטוף את הגור רו ולהטמינו וכשתבוא קנגה ותשאל "איפה הוא הגור רו?" יאמרו: "אהא".
הבעיה בתוכנית היא קנגה. זו אינה מסירה עיניה מהגור. כלום לא מעניין אותה חוץ מרו.
הגור מתאמן בקפיצות קטנות בחול, קופץ לחורי עכברים זוחל ויוצא מתוכם, וקנגה מכרכרת סביבו ואומרת:
"- עוד קפיצה אחת, יקירי, ואנו הולכים הביתה".
קנגה לא מניחה לגור לפתח שיחה עם פו, חזרזיר ושפן. "- אנו הולכים הביתה - אמרה קנגה - שלום שפן. שלום חזרזיר".
קנגה לא נעתרת לשיחה ארוכה יותר משתי מילים לכל מאמציו של פו לשוחח על שירה.
פו אומר "... זה עתה , בלכתי הנה, חיברתי שיר קטן. הוא מתחיל כך..."
" - מעניין מאוד! - אמרה קנגה - ועכשיו, רו יקירי..."
קיבלתם את התמונה? אמא מסורה ביותר, משגיחה באדיקות שלא יאונה כל רע ליקירה.
רק במאמצים עליונים ותוך כדי הטעיה הצליחו השלושה לגרום לקנגה להסיט לרגע את ראשה, ואז חטפו את רו.
ועכשיו תראו את קנגה צומחת כאמא ומאפשרת לגור שלה לפתח את שרירי העצמיות שלו.
קנגה ורו מצטרפים למסע של כריסטופר רובין למציאת הציר הצפוני.
בדרך הם עוברים ליד הפלג. כריסטופר ושפן מסתודדים בצד ומבררים מהו בעצם הציר הצפוני. בינתיים החבורה מתיישבת על הגדה לצד המים.
"רו רחץ פניו וכפותיו במי הפלג, וקנגה מסבירה לכל אחד בגאווה, כי זאת הפעם הראשונה בחייו רוחץ הוא את פניו במו כפותיו..." (עמ' 134)
קנגה גאה בעצמאות המתפתחת של רו.
"קול שכשוך במים וצעקת בהלה מפיה של קנגה...
-רו נפל המימה - קרא השפן, ושניהם, הוא וכריסטופר רובין, חשו להצילו.
- ראו נא איך אני שוחה - ציץ רו מאמת המים שלו, אך חיש מהר נסחף בזרם שוטף לאמת מים שנייה.
- איך אתה מרגיש, רו יקירי? - קראה קנגה בחרדה."
" - טוב - אמר רו - ראו נא, איך אני שו - - ושוב נסחף בזרם השוטף לאמת מים אחרת."
קנגה מצליחה לעמוד מן הצד. היא אמנם בחרדה, אך מצליחה לא להבהיל מדי את בנה הנסחף, בעודו בהתנסות הראשונה שלו בשחייה.
והיא נמצאת שם כשצריך. הייתה זו היא שאחזה בקצהו השני של המוט שפו החזיק וכך ניצל רו.
"- הראיתם איך אני שוחה? - ציץ רו בהתרגשות, בעוד קנגה נוזפת בו ומנגבת את גופו."
- פו, ראית איך אני שוחה? לזאת יקרא שחיה!"
- שפן, ראית מה שעשיתי? שחיתי! שלום, חזרזיר! שמע נא חזרזיר! נחש נא מה עשיתי? שחיתי! כריסטופר רובין, ראית אותי?..."
קנגה היא אמא המאפשרת לגור שלה לצמוח ולהתפתח. להכיר את העצמאות שלו, לפתח כישורים של שחיין, ללמוד להתגבר על הפחד. להשיג הישג גדול לחגוג את יכולתו, ולהכיר את כוחו ולהיות גא בעצמו.
זה עלה לה בדאגה ובחרדה. אך היא ידעה לעמוד על הגדה, להשקיף ולא להפריע לרו לגדול ולהתפתח.
אשרי הילדים שיש להם אמא שכזו. ואיך ההורות שלכם?
משפחה, הורות ואימהות הם מהנושאים החשובים בעיני רבים מאיתנו.
אנשים רבים מתייחסים להורות כאל תפקיד בעל חשיבות עליונה מכלל תפקידיהם בחיים, וכמקור לסיפוק רב.
במאמר זה אני מתייחסת לאימהות ולדמותה האימהית של קנגה הקנגורו מהספר פו הדב, אך גם אבות יכולים למצוא את עצמם בתמונה.
אימהות הוא תפקיד שדורש גמישות. דורש שינוי והתפתחות עם הגדילה של הילדים.
מתפקיד המצילה ומחייה את תינוקה התלוי בה לחלוטין, ועד לאמא אוהבת העומדת מן הצד, לא מפריעה לבנה ללמוד את דרכו בחיים, נמצאת שם בשבילו כשהוא זקוק לה.
שרה ארבל אומרת שאחד המבחנים הקשים ביותר בהורות הוא העמידה מהצד וההתבוננות בילדינו עושים את המישגים שלהם, מתחככים בקשיים, ומכירים את החיים ואת עצמם.
מאידך זו המתנה הגדולה שנוכל להעניק לילדינו, לאפשר להם להתפתח ולא לחנוק אותם באהבתנו, בחרדותינו. להיות שם בשבילם כשצריך, ולשדר לילדינו בטחון בהם.
קנגה היא האימא שנותנת את מלוא אהבתה לגור שלה רו. היא שומרת עליו, דואגת לו, אינה מסירה עיניה ממנו פן יאונה לו כל רע. מונעת ממנו כאבים או מכשולים, שלא יפצע שלא ייפול וחלילה שלא יפגע.
אך כשהפעוט מרגיש מוכן להרפתקה של עצמאות קנגה החרדה זזה הצידה ומאפשרת לו ללמוד את כוחו.
האם אימהות יודעות מתי לאפשר לילד להכיר את כוחו? לזוז הצידה. לאפשר לעולל להיכשל וליפול ומכאן להתחזק?
ומה עם יחסי מאמן למתאמניו?
גם מאמן צריך יכולת לגמישות בבניית היחסים עם המתאמן. מיחסים של טיפוח והעצמה דרך הצבת אתגרים וקושי לצורך צמיחה, עד לשותפות בחגיגת השמחה בהישגים.
מאמן זקוק לחוש אהבה ואמונה במתאמן כדי לאפשר לו להתאמץ, להזיע, לפתח את השרירים. ולא להפריע.
המאמן צריך יכולת להעמיד את המתאמן בפני קשיים. אין צמיחה בתוך צמר גפן.
לא לעטוף, לא לוותר ולא לעשות במקומו.
להישאר עם עין פקוחה ולהושיט את המקל בזמן ובמקום הנכון.
שם מתרחשת הצמיחה, המודעות לכוח והאמונה ביכולות. אימון טוב הוא אימון שבו המתאמן גדל ומשם הוא יכול להמשיך בחייו בוגר וחזק יותר, ללא המאמן.
וכעת לסיפור על קנגה ורו מתוך פו הדוב
קנגה ורו הגיעו יום אחד ליער ואיש לא ידע לכאורה, מאין באו.
לא מוצא חן בעיני שפן והוא מתכנן יחד עם פו וחזרזיר לחטוף את הגור רו ולהטמינו וכשתבוא קנגה ותשאל "איפה הוא הגור רו?" יאמרו: "אהא".
הבעיה בתוכנית היא קנגה. זו אינה מסירה עיניה מהגור. כלום לא מעניין אותה חוץ מרו.
הגור מתאמן בקפיצות קטנות בחול, קופץ לחורי עכברים זוחל ויוצא מתוכם, וקנגה מכרכרת סביבו ואומרת:
"- עוד קפיצה אחת, יקירי, ואנו הולכים הביתה".
קנגה לא מניחה לגור לפתח שיחה עם פו, חזרזיר ושפן. "- אנו הולכים הביתה - אמרה קנגה - שלום שפן. שלום חזרזיר".
קנגה לא נעתרת לשיחה ארוכה יותר משתי מילים לכל מאמציו של פו לשוחח על שירה.
פו אומר "... זה עתה , בלכתי הנה, חיברתי שיר קטן. הוא מתחיל כך..."
" - מעניין מאוד! - אמרה קנגה - ועכשיו, רו יקירי..."
קיבלתם את התמונה? אמא מסורה ביותר, משגיחה באדיקות שלא יאונה כל רע ליקירה.
רק במאמצים עליונים ותוך כדי הטעיה הצליחו השלושה לגרום לקנגה להסיט לרגע את ראשה, ואז חטפו את רו.
ועכשיו תראו את קנגה צומחת כאמא ומאפשרת לגור שלה לפתח את שרירי העצמיות שלו.
קנגה ורו מצטרפים למסע של כריסטופר רובין למציאת הציר הצפוני.
בדרך הם עוברים ליד הפלג. כריסטופר ושפן מסתודדים בצד ומבררים מהו בעצם הציר הצפוני. בינתיים החבורה מתיישבת על הגדה לצד המים.
"רו רחץ פניו וכפותיו במי הפלג, וקנגה מסבירה לכל אחד בגאווה, כי זאת הפעם הראשונה בחייו רוחץ הוא את פניו במו כפותיו..." (עמ' 134)
קנגה גאה בעצמאות המתפתחת של רו.
"קול שכשוך במים וצעקת בהלה מפיה של קנגה...
-רו נפל המימה - קרא השפן, ושניהם, הוא וכריסטופר רובין, חשו להצילו.
- ראו נא איך אני שוחה - ציץ רו מאמת המים שלו, אך חיש מהר נסחף בזרם שוטף לאמת מים שנייה.
- איך אתה מרגיש, רו יקירי? - קראה קנגה בחרדה."
" - טוב - אמר רו - ראו נא, איך אני שו - - ושוב נסחף בזרם השוטף לאמת מים אחרת."
קנגה מצליחה לעמוד מן הצד. היא אמנם בחרדה, אך מצליחה לא להבהיל מדי את בנה הנסחף, בעודו בהתנסות הראשונה שלו בשחייה.
והיא נמצאת שם כשצריך. הייתה זו היא שאחזה בקצהו השני של המוט שפו החזיק וכך ניצל רו.
"- הראיתם איך אני שוחה? - ציץ רו בהתרגשות, בעוד קנגה נוזפת בו ומנגבת את גופו."
- פו, ראית איך אני שוחה? לזאת יקרא שחיה!"
- שפן, ראית מה שעשיתי? שחיתי! שלום, חזרזיר! שמע נא חזרזיר! נחש נא מה עשיתי? שחיתי! כריסטופר רובין, ראית אותי?..."
קנגה היא אמא המאפשרת לגור שלה לצמוח ולהתפתח. להכיר את העצמאות שלו, לפתח כישורים של שחיין, ללמוד להתגבר על הפחד. להשיג הישג גדול לחגוג את יכולתו, ולהכיר את כוחו ולהיות גא בעצמו.
זה עלה לה בדאגה ובחרדה. אך היא ידעה לעמוד על הגדה, להשקיף ולא להפריע לרו לגדול ולהתפתח.
אשרי הילדים שיש להם אמא שכזו. ואיך ההורות שלכם?
נעמי לזר היא מאמנת אישית, יזמית ומאמנת במ.מ.ה - מרכז מנהיגות הורית. מאפשרת למתאמן צמיחה והתפתחות להשגת יעדים בחיים. מאמנת משנת 2004.חברה ב ICF ובלשכת המאמנים בוגרת קורסי אימון של איק"א, אינטגריטי מאמנים, coaching academy .מאמנת בגומא ונותנת סופרויז'ן למאמנים.
http://www.naomilezercoach.com
http://www.naomilezercoach.com