אכן, אזרחים סוג ב'
בן-דרור ימיני, ("אזרחים סוג ב'", מעריב, מוסף השבת, 20.7.07), קובל, ובצדק, על כך שהיחס של המדינה לגבי תושבי כפר שלם - אותו חלק מהם הגר במקום מאז קום המדינה ברשות ובסמכות - הנו יחס של אזרחים סוג ב'. הצדק אתו. את היחס לתושבי כפר שלם הוא משווה ליחס של המדינה לאנשי הקיבוצים והמושבים הזוכים, כביכול, ליחס מועדף מהמדינה.
אין טעות גדולה מזו. מזה זמן רב, ובמיוחד בשנים האחרונות, חברי הקיבוצים והמושבים זוכים גם הם ליחס של אזרחים סוג ב', וגרוע מכך.
בנושא הקרקע, אותה תפנית שעשתה המדינה כנגד החקלאים, ואשר שיאה היה בפסק הדין בבג"צ הידוע כבג"צ הקשת המזרחית, היא זו שמכה כעת בתושבי כפר שלם. ההתכחשות המוחלטת של המדינה לזכויות החקלאים היושבים על הקרקע מאז קום המדינה ואף הרבה לפני כן, בנימוקים כגון ש"אין להם חוזה מסודר" וכי "לא שילמו עבור הקרקע", מכים כעת באוכלוסיה שבשמה הם הועלו. כל ההחלטות וה"הטבות" המיוחסות לחקלאים, הן למעשה מסכת של החלטות מקפחות, פוגעות, ובלתי ישימות. למעשה, אפילו הפיצויים להם זוכים אלו המכונים "פולשים", עולים עשרות מונים על הזכויות ה"מוענקות" לחקלאים.
הטענות הצודקות של ימיני מחטיאות את המטרה האמיתית. במקום להפנות את האש לעבר החקלאים, אנו מציעים לתושבי כפר שלם הותיקים ולדורשי טובתם (אליהם מצטרפים גם אנחנו אנשי ההתיישבות) לפנות לנקודת היחס האמיתית והנכונה; עליהם לדרוש שוויון למול הקרקעות שנמסרו במתנה מייד עם תום מלחמת הקוממיות לאנשי ציבור ופקידים בכירים בשכונות ירושלמיות ידועות כגון טלביה, אבו תור ועוד, שכונות בכרמל בחיפה וכן לעולים חדשים בראש העין, מבשרת ציון, כפר סבא ורחובות. הם יכולים גם להזכיר את עשרות אלפי הדונמים שנמסרו במהלך השנים בלא מכרז ובלא תשלום כמעט לחברות "משכנות" ולקבלנים. בחלק מהמקרים הם אף זכו לתשלום מהמדינה כ"דמי שמירה". כידוע, הקיבוצים והמושבים לא תרמו מאום לשמירה והגנה על הקרקעות והדרכים בשנים שלפני הקמת מדינה ולאחר מכן. הם יכולים להתייחס לקרקעות נוספות שבהם היו כפרים ערביים אשר נמסרו לאוניברסיטאות בתל אביב וירושלים וכן לקרקעות שנמסרו במחיר הקרן ואף במתנה ממש בשנות החמישים, השישים והשבעים בצהלה, רמת אביב, רמת חן, אפקה ורמת השרון לאקדמאים, קציני צה"ל ופקידי מדינה, ובשנות השמונים והתשעים במכבים, רעות, וכוכב יאיר.
הם יכולים לדרוש, בשם השוויון והצדק החלוקתי, כי יחילו עליהם - ובהזדמנות זו גם על אנשי המושבים והקיבוצים - את מבצעי ההיוון הנדיבים והחלטות המינהל המפליגות המאפשרות לחוכר העירוני לבצע באופן סוחף שינויי יעוד, ניצול ופיצול בנכסי המדינה תמורת תשלום סמלי בלבד.
הם אולי לא יודעים על מהלך ההפרטה בעל משמעות חברתית וכלכלית אדירה, הקורה מסביבם ממש, בלא שיאפשרו להם לקחת בו חלק: במסגרת מה שמכונה "דו"ח גדיש", פועל המינהל להעביר את הבעלות על מאות אלפי מגרשים ויחידות דיור הבנויים על קרקע ציבורית לבעלות החוכרים, חינם אין כסף או תמורת תשלום זעום. רכוש במיליונים בתל אביב, גבעתיים, חיפה, ירושלים ובשאר חלקי הארץ, ללא הבדל בין מרכז לפריפריה, בין וילה מפוארת לשיכון צנוע, בין עני לעשיר, יהפוך לקניין פרטי ומלא של החוכרים העירוניים. העברת הבעלות תתבצע כולה על ידי המדינה ועל חשבונה, בלא שבעלי הדירות יידרשו לשלם תשלום כלשהו בגין הרישום בטאבו, והם פטורים גם ממיסים, היטלים אגרות או כל תשלום חובה אחר החל בדרך כלל עת מבוצעת העברת בעלות.
הנה כי כן, "ללא מגע יד אדם" וללא כל דיון ציבורי או מחאה חברתית (אלה, כזכור, שמורים לחקלאים בלבד...), נפטרת המדינה כלאחר יד מרכוש במיליארדים, לטובת בעלי האמצעים ובעלי הדירות, בעודה מתחשבנת עם "פולשים", עם דיירי הדיור הציבורי... וגם עם המושבים והקיבוצים!
ההתעלמות המופגנת של רבים וטובים מהעושר העירוני הצמוד לשכונות ה"פולשים" הנה המשכו של הנרטיב המסולף שמצא לו מקום של כבוד בשיח הישראלי, לפיו המאבק החברתי בישראל מתרכז, כביכול, בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, בין ה"פולשים", דיירי דיור ציבורי, תושבי עיירות פיתוח וערבים מחד, לבין "החקלאים העשירים" מאידך. צר לנו כי בן-דרור ימיני אינו מבחין בכך, אולם הקסם וכוח המשיכה המאגי של נרטיב זה, נעוץ בכך שהוא משאיר מחוץ לויכוח את "המרכז" ופוטר מאחריות את כל האליטות והמגזרים העשירים באמת במדינה - בעלי ההון, עובדי המגזר הציבורי בעלי משכורות העתק, האליטה האקדמית והמשפטית, תושבי שכונות הפאר בערים וכיוצ"ב. אלה משקיפים מלמעלה בבחינת "ישחקו הנערים בפנינו". באופן זה, גם משמשים החקלאים כמסך עשן ו"כליא ברק" המגינים על שועי הארץ בפני המתקפות החברתיות, המוסטות ממטרות האמת אל אוכלוסיה "אחרת" מוכת חוב וחבולה שהיא בעצמה הפכה להיות שולית וחלשה בחברה הישראלית. בכוונת מכוון - או במקרה של ימיני כנראה בלי משים - משמשים המושבניקים והקיבוצניקים כ"עשיר" וכ"אשכנזי" האולטימטיבי, גם אם הם קשי יום ו/או עולים מארצות האסלאם בחלקם הגדול.
יש מקום - ומי כמונו מודעים לכך - להזדהות עם העוול שנעשה לתושבי כפר שלם, היושבים מזה שני דורות ויותר במקומם, וכעת המדינה מפנה להם עורף. זה מה שמנסה המדינה לעולל גם לחקלאים. אלא שהמטבע, כרגיל, לא נמצא מתחת ל"פנס" החקלאי למרות אור הזרקורים האכזר (והלא נכון) שמקפידים כולם להפנות אליו, ושלא בצדק.
מיכה דרורי
עמותת אדמתי
בן-דרור ימיני, ("אזרחים סוג ב'", מעריב, מוסף השבת, 20.7.07), קובל, ובצדק, על כך שהיחס של המדינה לגבי תושבי כפר שלם - אותו חלק מהם הגר במקום מאז קום המדינה ברשות ובסמכות - הנו יחס של אזרחים סוג ב'. הצדק אתו. את היחס לתושבי כפר שלם הוא משווה ליחס של המדינה לאנשי הקיבוצים והמושבים הזוכים, כביכול, ליחס מועדף מהמדינה.
אין טעות גדולה מזו. מזה זמן רב, ובמיוחד בשנים האחרונות, חברי הקיבוצים והמושבים זוכים גם הם ליחס של אזרחים סוג ב', וגרוע מכך.
בנושא הקרקע, אותה תפנית שעשתה המדינה כנגד החקלאים, ואשר שיאה היה בפסק הדין בבג"צ הידוע כבג"צ הקשת המזרחית, היא זו שמכה כעת בתושבי כפר שלם. ההתכחשות המוחלטת של המדינה לזכויות החקלאים היושבים על הקרקע מאז קום המדינה ואף הרבה לפני כן, בנימוקים כגון ש"אין להם חוזה מסודר" וכי "לא שילמו עבור הקרקע", מכים כעת באוכלוסיה שבשמה הם הועלו. כל ההחלטות וה"הטבות" המיוחסות לחקלאים, הן למעשה מסכת של החלטות מקפחות, פוגעות, ובלתי ישימות. למעשה, אפילו הפיצויים להם זוכים אלו המכונים "פולשים", עולים עשרות מונים על הזכויות ה"מוענקות" לחקלאים.
הטענות הצודקות של ימיני מחטיאות את המטרה האמיתית. במקום להפנות את האש לעבר החקלאים, אנו מציעים לתושבי כפר שלם הותיקים ולדורשי טובתם (אליהם מצטרפים גם אנחנו אנשי ההתיישבות) לפנות לנקודת היחס האמיתית והנכונה; עליהם לדרוש שוויון למול הקרקעות שנמסרו במתנה מייד עם תום מלחמת הקוממיות לאנשי ציבור ופקידים בכירים בשכונות ירושלמיות ידועות כגון טלביה, אבו תור ועוד, שכונות בכרמל בחיפה וכן לעולים חדשים בראש העין, מבשרת ציון, כפר סבא ורחובות. הם יכולים גם להזכיר את עשרות אלפי הדונמים שנמסרו במהלך השנים בלא מכרז ובלא תשלום כמעט לחברות "משכנות" ולקבלנים. בחלק מהמקרים הם אף זכו לתשלום מהמדינה כ"דמי שמירה". כידוע, הקיבוצים והמושבים לא תרמו מאום לשמירה והגנה על הקרקעות והדרכים בשנים שלפני הקמת מדינה ולאחר מכן. הם יכולים להתייחס לקרקעות נוספות שבהם היו כפרים ערביים אשר נמסרו לאוניברסיטאות בתל אביב וירושלים וכן לקרקעות שנמסרו במחיר הקרן ואף במתנה ממש בשנות החמישים, השישים והשבעים בצהלה, רמת אביב, רמת חן, אפקה ורמת השרון לאקדמאים, קציני צה"ל ופקידי מדינה, ובשנות השמונים והתשעים במכבים, רעות, וכוכב יאיר.
הם יכולים לדרוש, בשם השוויון והצדק החלוקתי, כי יחילו עליהם - ובהזדמנות זו גם על אנשי המושבים והקיבוצים - את מבצעי ההיוון הנדיבים והחלטות המינהל המפליגות המאפשרות לחוכר העירוני לבצע באופן סוחף שינויי יעוד, ניצול ופיצול בנכסי המדינה תמורת תשלום סמלי בלבד.
הם אולי לא יודעים על מהלך ההפרטה בעל משמעות חברתית וכלכלית אדירה, הקורה מסביבם ממש, בלא שיאפשרו להם לקחת בו חלק: במסגרת מה שמכונה "דו"ח גדיש", פועל המינהל להעביר את הבעלות על מאות אלפי מגרשים ויחידות דיור הבנויים על קרקע ציבורית לבעלות החוכרים, חינם אין כסף או תמורת תשלום זעום. רכוש במיליונים בתל אביב, גבעתיים, חיפה, ירושלים ובשאר חלקי הארץ, ללא הבדל בין מרכז לפריפריה, בין וילה מפוארת לשיכון צנוע, בין עני לעשיר, יהפוך לקניין פרטי ומלא של החוכרים העירוניים. העברת הבעלות תתבצע כולה על ידי המדינה ועל חשבונה, בלא שבעלי הדירות יידרשו לשלם תשלום כלשהו בגין הרישום בטאבו, והם פטורים גם ממיסים, היטלים אגרות או כל תשלום חובה אחר החל בדרך כלל עת מבוצעת העברת בעלות.
הנה כי כן, "ללא מגע יד אדם" וללא כל דיון ציבורי או מחאה חברתית (אלה, כזכור, שמורים לחקלאים בלבד...), נפטרת המדינה כלאחר יד מרכוש במיליארדים, לטובת בעלי האמצעים ובעלי הדירות, בעודה מתחשבנת עם "פולשים", עם דיירי הדיור הציבורי... וגם עם המושבים והקיבוצים!
ההתעלמות המופגנת של רבים וטובים מהעושר העירוני הצמוד לשכונות ה"פולשים" הנה המשכו של הנרטיב המסולף שמצא לו מקום של כבוד בשיח הישראלי, לפיו המאבק החברתי בישראל מתרכז, כביכול, בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, בין ה"פולשים", דיירי דיור ציבורי, תושבי עיירות פיתוח וערבים מחד, לבין "החקלאים העשירים" מאידך. צר לנו כי בן-דרור ימיני אינו מבחין בכך, אולם הקסם וכוח המשיכה המאגי של נרטיב זה, נעוץ בכך שהוא משאיר מחוץ לויכוח את "המרכז" ופוטר מאחריות את כל האליטות והמגזרים העשירים באמת במדינה - בעלי ההון, עובדי המגזר הציבורי בעלי משכורות העתק, האליטה האקדמית והמשפטית, תושבי שכונות הפאר בערים וכיוצ"ב. אלה משקיפים מלמעלה בבחינת "ישחקו הנערים בפנינו". באופן זה, גם משמשים החקלאים כמסך עשן ו"כליא ברק" המגינים על שועי הארץ בפני המתקפות החברתיות, המוסטות ממטרות האמת אל אוכלוסיה "אחרת" מוכת חוב וחבולה שהיא בעצמה הפכה להיות שולית וחלשה בחברה הישראלית. בכוונת מכוון - או במקרה של ימיני כנראה בלי משים - משמשים המושבניקים והקיבוצניקים כ"עשיר" וכ"אשכנזי" האולטימטיבי, גם אם הם קשי יום ו/או עולים מארצות האסלאם בחלקם הגדול.
יש מקום - ומי כמונו מודעים לכך - להזדהות עם העוול שנעשה לתושבי כפר שלם, היושבים מזה שני דורות ויותר במקומם, וכעת המדינה מפנה להם עורף. זה מה שמנסה המדינה לעולל גם לחקלאים. אלא שהמטבע, כרגיל, לא נמצא מתחת ל"פנס" החקלאי למרות אור הזרקורים האכזר (והלא נכון) שמקפידים כולם להפנות אליו, ושלא בצדק.
מיכה דרורי
עמותת אדמתי
מיכה דרורי היועץ המשפטי של התנועה הקיבוצית
