שוב חוזר הניגון
7,000 פלסטינים נסים מהכפר סלמה באזור יפו בימי הקרבות של - 1948; אלפי יהודים תופסים את מקום הפלסטינאים בכפר הנטוש; המדינה לא הסדירה את זכויות המגורים של התושבים היהודים, וברבות השנים מנסה לסלק אותם כ"פולשים", תוך הקצאת הקרקע לבניית שיכוני יוקרה. סיפורים דומים לאלה תמצאו גם ביפו עצמה, כמו גם באזור שייך מוניס בצפון ת"א, "גבעת עמל" (שם נבנה כעת פרוייקט "YOO" היוקרתי), ועוד. אז את מי נאשים בכל התסבוכת הנ"ל? התשובה ברורה מאליה: את המושבים והקיבוצים!
מירון רפפורט, בגליון הארץ של שישי האחרון ("פתאום קוראים להם פולשים" - 13.7.07) כורך, במעין מנטרה החוזרת על עצמה, את מצבן של משפחות ה"פולשים" בדרום תל-אביב כנושא העומד מול "החקלאים החזקים". בציטוטים מפיו של ד"ר סנדי קידר ובתיאור "הרגשתם של התושבים", הוא אינו מתייחס, חס וחלילה, לקרקעות שנמסרו במתנה מייד עם תום מלחמת הקוממיות לאנשי ציבור ופקידים בכירים בשכונות ירושלמיות ידועות כגון טלביה, אבו תור ועוד, שכונות בכרמל בחיפה וכן לעולים חדשים בלוד ורמלה. קרקעות נוספות שבהם היו כפרים ערביים נמסרו לאוניברסיטאות בתל אביב וירושלים וכן הוא אינו מתייחס לקרקעות שנמסרו בשנות החמישים, השישים והשבעים בצהלה, רמת אביב, רמת חן, אפקה ורמת השרון לאקדמאים, קציני צה"ל ופקידי מדינה; או למאפיינים הסוציו-אקונומיים ה"אשכנזיים" של שכונות אלה; הס מלהזכיר את מבצעי ההוון הנדיבים והחלטות המינהל המפליגות המאפשרות לחוכר העירוני לבצע באופן סוחף שינויי יעוד, ניצול ופיצול בנכסי המדינה במחיר הקרן; הס מלהזכיר את עשרות אלפי הדונמים שנמסרו במהלך השנים בלא מכרז ובלא תשלום כמעט לחברות "משכנות" ולקבלנים. בחלק מהמקרים הם אף זכו לתשלום מהמדינה כ"דמי שמירה". כידוע, הקיבוצים והמושבים לא תרמו מאום לשמירה והגנה על הקרקעות והדרכים בשנים שלפני הקמת מדינה ולאחר מכן.
מדהימה במיוחד ההתעלמות - או שמא ההצנעה וההסתרה ממש - של מהלך ההפרטה בעל משמעות חברתית וכלכלית אדירה, הקשור במישרין לנושא ה"פולשים" והדיור הציבורי, ושאליו לא מתייחסים סנדי קידר ומירון רפפורט כלל: בימים אלה, במסגרת מה שמכונה "דו"ח גדיש", פועל המינהל להעביר את הבעלות על מאות אלפי מגרשים ויחידות דיור הבנויים על קרקע ציבורית לבעלות החוכרים, חינם אין כסף או תמורת תשלום זעום. רכוש במיליונים בתל אביב, גבעתיים, חיפה, ירושלים ובשאר חלקי הארץ, ללא הבדל בין מרכז לפריפריה, בין וילה מפוארת לשיכון צנוע, או בין עני לעשיר, יהפוך לקניין פרטי ומלא של החוכרים העירוניים. העברת הבעלות תתבצע כולה ע"י המדינה ועל חשבונה, בלא שבעלי הדירות ידרשו לשלם תשלום כלשהו בגין הרישום בטאבו, והם פטורים גם ממיסים, היטלים אגרות או כל תשלום חובה אחר החל בדרך כלל על העברת בעלות.
הנה כי כן, "ללא מגע יד אדם" וללא כל דיון ציבורי או מחאה חברתית (אלה, כזכור, שמורים לחקלאים בלבד...), נפטרת המדינה כלאחר יד מרכוש במיליארדים, לטובת בעלי האמצעים ובעלי הדירות, בעודה מתחשבנת עם "פולשים", עם דיירי הדיור הציבורי... וגם עם המושבים והקיבוצים!
ההתעלמות המופגנת מהעושר העירוני הצמוד לשכונות ה"פולשים" הנה המשכו של הנרטיב המסולף שמצא לו מקום של כבוד בשיח הישראלי, לפיו המאבק החברתי בישראל מתרכז, כביכול, בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, בין ה"פולשים", דיירי דיור ציבורי, תושבי עיירות פיתוח וערבים מחד, לבין "החקלאים העשירים" מאידך. הקסם וכח המשיכה המאגי של נרטיב זה, נעוץ בכך שהוא משאיר מחוץ לויכוח את "המרכז" ופוטר מאחריות את כל האליטות והמגזרים העשירים באמת במדינה - בעלי ההון, עובדי המגזר הציבורי בעלי משכורות העתק, האליטה האקדמית והמשפטית, תושבי שכונות הפאר בערים וכיוצ"ב. אלה משקיפים מלמעלה בבחינת "ישחקו הנערים בפנינו". באופן זה, גם משמשים החקלאים כמסך עשן ו"כליא ברק" המגינים על שועי הארץ בפני המתקפות החברתיות, המוסטות ממטרות האמת אל אוכלוסיה "אחרת" מוכת חוב וחבולה שהיא בעצמה הפכה להיות שולית וחלשה בחברה הישראלית. על בסיס "אמיתות" מצוצות מהאצבע משמשים המושבניקים והקיבוצניקים כ"עשיר" וכ"אשכנזי" האולטימטיבי, גם אם הם קשי יום ו/או עולים מארצות האסלאם בחלקם הגדול.
ד"ר קדר מזכיר במאמר את קיבוץ גליל ים כמקור להשוואה עם כפר שלם. קיבוץ גליל ים הוקם בשנת 1934. באותה עת הערים שכיום נושקות לקיבוץ לא היו קיימות בהיקפן הנוכחי וכך גם צירי התנועה הארציים של נתיבי איילון וכביש החוף, קניון שבעת הכוכבים, המחנה הצבאי ועיר הסרטים בגלילות. האדמות שעליהן יושב הקיבוץ נרכשו על ידי קק"ל ועל ידי מייסדי הקיבוץ עצמם מידי הכפר הערבי ג'ליל. סיפורו של גליל ים מדגים היטב את טענותינו על כך שאותם קיבוצים שמימנו מכיסם את רכישת הקרקע ועמלו במשך שנים על השבחתה מוקעים כעת כ"שודדי הקרקעות" על ידי הארגונים שרוממות החברתיות בגרונם.
יש מקום - ומי כמונו מודעים לכך - להזדהות עם העוול שנעשה לתושבי כפר שלם, היושבים מזה שני דורות ויותר במקומם, וכעת המדינה מפנה להם עורף. זה מה שמנסה המדינה לעולל גם לחקלאים. אנו רק תמהים מי טורח, ולאיזו תכלית, לתעל ולכוון את מאבקם הצודק של אנשי כפר שלם לאפיק הציני וחסר התועלת עבורם של הכפשת החקלאים.
ברור ומובן מדוע ירצו האליטות בהסטת האש לכוון החקלאים. מובנת פחות היא ההתלהבות של "החברתיים" ו"שוחרי הצדק" המשתפים אתם פעולה, ואף יוזמים ומובילים מאבקים וירטואליים אלה. או שמא, רחמנא ליצלן, מהווים, בעצם, סנדי קידר, הקשת הדמוקרטית המזרחית ודומיהם פה לאליטות אליהן הם משתייכים?
מיכה דרורי
עמותת אדמתי
7,000 פלסטינים נסים מהכפר סלמה באזור יפו בימי הקרבות של - 1948; אלפי יהודים תופסים את מקום הפלסטינאים בכפר הנטוש; המדינה לא הסדירה את זכויות המגורים של התושבים היהודים, וברבות השנים מנסה לסלק אותם כ"פולשים", תוך הקצאת הקרקע לבניית שיכוני יוקרה. סיפורים דומים לאלה תמצאו גם ביפו עצמה, כמו גם באזור שייך מוניס בצפון ת"א, "גבעת עמל" (שם נבנה כעת פרוייקט "YOO" היוקרתי), ועוד. אז את מי נאשים בכל התסבוכת הנ"ל? התשובה ברורה מאליה: את המושבים והקיבוצים!
מירון רפפורט, בגליון הארץ של שישי האחרון ("פתאום קוראים להם פולשים" - 13.7.07) כורך, במעין מנטרה החוזרת על עצמה, את מצבן של משפחות ה"פולשים" בדרום תל-אביב כנושא העומד מול "החקלאים החזקים". בציטוטים מפיו של ד"ר סנדי קידר ובתיאור "הרגשתם של התושבים", הוא אינו מתייחס, חס וחלילה, לקרקעות שנמסרו במתנה מייד עם תום מלחמת הקוממיות לאנשי ציבור ופקידים בכירים בשכונות ירושלמיות ידועות כגון טלביה, אבו תור ועוד, שכונות בכרמל בחיפה וכן לעולים חדשים בלוד ורמלה. קרקעות נוספות שבהם היו כפרים ערביים נמסרו לאוניברסיטאות בתל אביב וירושלים וכן הוא אינו מתייחס לקרקעות שנמסרו בשנות החמישים, השישים והשבעים בצהלה, רמת אביב, רמת חן, אפקה ורמת השרון לאקדמאים, קציני צה"ל ופקידי מדינה; או למאפיינים הסוציו-אקונומיים ה"אשכנזיים" של שכונות אלה; הס מלהזכיר את מבצעי ההוון הנדיבים והחלטות המינהל המפליגות המאפשרות לחוכר העירוני לבצע באופן סוחף שינויי יעוד, ניצול ופיצול בנכסי המדינה במחיר הקרן; הס מלהזכיר את עשרות אלפי הדונמים שנמסרו במהלך השנים בלא מכרז ובלא תשלום כמעט לחברות "משכנות" ולקבלנים. בחלק מהמקרים הם אף זכו לתשלום מהמדינה כ"דמי שמירה". כידוע, הקיבוצים והמושבים לא תרמו מאום לשמירה והגנה על הקרקעות והדרכים בשנים שלפני הקמת מדינה ולאחר מכן.
מדהימה במיוחד ההתעלמות - או שמא ההצנעה וההסתרה ממש - של מהלך ההפרטה בעל משמעות חברתית וכלכלית אדירה, הקשור במישרין לנושא ה"פולשים" והדיור הציבורי, ושאליו לא מתייחסים סנדי קידר ומירון רפפורט כלל: בימים אלה, במסגרת מה שמכונה "דו"ח גדיש", פועל המינהל להעביר את הבעלות על מאות אלפי מגרשים ויחידות דיור הבנויים על קרקע ציבורית לבעלות החוכרים, חינם אין כסף או תמורת תשלום זעום. רכוש במיליונים בתל אביב, גבעתיים, חיפה, ירושלים ובשאר חלקי הארץ, ללא הבדל בין מרכז לפריפריה, בין וילה מפוארת לשיכון צנוע, או בין עני לעשיר, יהפוך לקניין פרטי ומלא של החוכרים העירוניים. העברת הבעלות תתבצע כולה ע"י המדינה ועל חשבונה, בלא שבעלי הדירות ידרשו לשלם תשלום כלשהו בגין הרישום בטאבו, והם פטורים גם ממיסים, היטלים אגרות או כל תשלום חובה אחר החל בדרך כלל על העברת בעלות.
הנה כי כן, "ללא מגע יד אדם" וללא כל דיון ציבורי או מחאה חברתית (אלה, כזכור, שמורים לחקלאים בלבד...), נפטרת המדינה כלאחר יד מרכוש במיליארדים, לטובת בעלי האמצעים ובעלי הדירות, בעודה מתחשבנת עם "פולשים", עם דיירי הדיור הציבורי... וגם עם המושבים והקיבוצים!
ההתעלמות המופגנת מהעושר העירוני הצמוד לשכונות ה"פולשים" הנה המשכו של הנרטיב המסולף שמצא לו מקום של כבוד בשיח הישראלי, לפיו המאבק החברתי בישראל מתרכז, כביכול, בפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות, בין ה"פולשים", דיירי דיור ציבורי, תושבי עיירות פיתוח וערבים מחד, לבין "החקלאים העשירים" מאידך. הקסם וכח המשיכה המאגי של נרטיב זה, נעוץ בכך שהוא משאיר מחוץ לויכוח את "המרכז" ופוטר מאחריות את כל האליטות והמגזרים העשירים באמת במדינה - בעלי ההון, עובדי המגזר הציבורי בעלי משכורות העתק, האליטה האקדמית והמשפטית, תושבי שכונות הפאר בערים וכיוצ"ב. אלה משקיפים מלמעלה בבחינת "ישחקו הנערים בפנינו". באופן זה, גם משמשים החקלאים כמסך עשן ו"כליא ברק" המגינים על שועי הארץ בפני המתקפות החברתיות, המוסטות ממטרות האמת אל אוכלוסיה "אחרת" מוכת חוב וחבולה שהיא בעצמה הפכה להיות שולית וחלשה בחברה הישראלית. על בסיס "אמיתות" מצוצות מהאצבע משמשים המושבניקים והקיבוצניקים כ"עשיר" וכ"אשכנזי" האולטימטיבי, גם אם הם קשי יום ו/או עולים מארצות האסלאם בחלקם הגדול.
ד"ר קדר מזכיר במאמר את קיבוץ גליל ים כמקור להשוואה עם כפר שלם. קיבוץ גליל ים הוקם בשנת 1934. באותה עת הערים שכיום נושקות לקיבוץ לא היו קיימות בהיקפן הנוכחי וכך גם צירי התנועה הארציים של נתיבי איילון וכביש החוף, קניון שבעת הכוכבים, המחנה הצבאי ועיר הסרטים בגלילות. האדמות שעליהן יושב הקיבוץ נרכשו על ידי קק"ל ועל ידי מייסדי הקיבוץ עצמם מידי הכפר הערבי ג'ליל. סיפורו של גליל ים מדגים היטב את טענותינו על כך שאותם קיבוצים שמימנו מכיסם את רכישת הקרקע ועמלו במשך שנים על השבחתה מוקעים כעת כ"שודדי הקרקעות" על ידי הארגונים שרוממות החברתיות בגרונם.
יש מקום - ומי כמונו מודעים לכך - להזדהות עם העוול שנעשה לתושבי כפר שלם, היושבים מזה שני דורות ויותר במקומם, וכעת המדינה מפנה להם עורף. זה מה שמנסה המדינה לעולל גם לחקלאים. אנו רק תמהים מי טורח, ולאיזו תכלית, לתעל ולכוון את מאבקם הצודק של אנשי כפר שלם לאפיק הציני וחסר התועלת עבורם של הכפשת החקלאים.
ברור ומובן מדוע ירצו האליטות בהסטת האש לכוון החקלאים. מובנת פחות היא ההתלהבות של "החברתיים" ו"שוחרי הצדק" המשתפים אתם פעולה, ואף יוזמים ומובילים מאבקים וירטואליים אלה. או שמא, רחמנא ליצלן, מהווים, בעצם, סנדי קידר, הקשת הדמוקרטית המזרחית ודומיהם פה לאליטות אליהן הם משתייכים?
מיכה דרורי
עמותת אדמתי
מיכה דרורי היועץ המשפטי של התנועה הקיבוצית עמותת אדמתי
