בגמלאים ובקצבאות הביטוח הלאומי - ואתה שואל עצמך: האם זו היתה התפיסה שהנחתה אותנו
בהתחלה? האם זה היה החזון?
המפלים גואים, פורצים מכל עבר. השיטפון מכסה משפחות. מתי יירדו ראשי המדינה לראות
הכצעקתה. קצת קשה כשיש לך וולבו צמוד וארוחות פאר במסעדות. קל יותר להעביר מפעלים ומיזמים
לתופרת הסינית הזולה מאשר לבדוק מה קורה למסעודה משדרות. היא הרבה יותר מעוניינת בארוחת
הבוקר מאשר בשידורי הטלוויזיה.
משרד האוצר ובנק ישראל מתכתשים ביניהם, כל התכתשות תופסת כותרת. ואי שם בצד המשק בוער.
ברור לנו שאין פתרון אמיתי. שמנסים בסך הכל לכסות מפלים בסכרים של קרטון. האם מישהו מאמין
שניתן יהיה להחביא את המצוקות החברתיות מתחת לשטיח?
ירושלים בירת העוני
ניקח, לדוגמה, את ירושלים לכאורה אין זו פריפריה ואין זו עיירת פיתוח. נתוני אגף הרווחה
של עיריית ירושלים מדברים על 260 אלף עניים, על 50 אחוזים מילדי העיר החיים מתחת לקו
העוני. שכרם של 34 אחוזים מכלל תושבי העיר הוא פחות משכר המינימום. כל אחת מארבע משפחות
נזקקת לשירותי רווחה.
אבל ירושלים היא רק סימפטום יהיו שיאמרו, אל תשכח יש גם אוכלוסייה ממזרח העיר. אבל הטבלה
בכל הערים אינה משקרת.
על פי הנתונים כשליש מתושבי מדינת ישראל - 2 מיליון תושבים - גרים בשכונות עוני. הגורמים
להיווצרות שכונות עוני הם אפליה מבנית, מחדלי תכנון ופיזור לא נכון של אוכלוסין, שמקורו
במעברות של שנות החמישים. לכל זה נוסף אי תיקון המצב בשנות התשעים, עם קליטת העולים מחבר
העמים ואתיופיה.
אבל רמת הכנסה אינה מדד בלעדי לעוני. העוני נמדד גם בהיעדר בעלות על נכסים. כמו שאומרים:
``העושר הוא בעלות על נכסים והעוני הוא היעדרם``. כנראה, יש צדק
בפתגם : כסף נמשך לכסף. מי שאין לו אוכל, אין לו השכלה, אין לו דירה, אין לו קרקע.
לאלה יש נכס, השאר נותרו עם הנאחס.
לפי מחקרים מתברר כי תקציב המדינה לטיפול בעוני בשנים האחרונות מהווה 0.25% מתקציב
המדינה. במילים פשוטות: אין מאבק בעוני, יש השלמה עם הנצחת העוני.
התחזית לא ורודה: בשנה הקרובה משפחות רבות יאבדו את קצבת הבטחת ההכנסה שלהן בעקבות תוכנית
האוצר לתקציב 2005. מדיניות הממשלה כיום היא לקצץ בקצבאות והתוצאה תהיה, כך ניתן להניח,
החמרה בנתוני העוני.
רשימת הגזרות שהתווספה השנה היא נוראה למי שמתקשה כלכלית: קצבת הזקנה, שהיא מרכיב ענק
ומשמעותי בהכנסתם של רוב הגמלאים, קוצצה. הוטל קיצוץ של 4% על קצבאות הילדים וקיצוץ נוסף
של 20% על משפחות שלא שירתו בצבא. ויש עוד: הקפאת שכר מינימום ותשלומי העברה, צמצום הסיוע
בדיור, העלאת מס ערך מוסף על מוצרי צריכה, העלאת מחירי המים והתחבורה הציבורית ועוד ועוד.
המשק בפלונטר, החלשים נחנקים
קשה להאמין שיש בינינו המאמינים כי ניתן יהיה לעצור את המפלים. רמיסת השכבות החלשות ברגל
גסה תוביל לפיצוץ. האם נצפה ונחריש עד שהמונים ייצאו לרחובות כדי לבקש לחם ומים וחלב. האם
תקום להם מארי אנטואנט ותציע להם עוגיות דבש מישיבות הממשלה, אולי ממשכורות ראשי בנק
ישראל, אולי מן הדיבידנדים של ראשי התעשיינים שנאחזו בתופרת הסינית כדי לנפח את ארנקיהם?
הם קוראים לזה כלכלה, הם קוראים לזה הכנסת מטבע חוץ, הם קוראים לזה `הדרך לצמיחה`. ההגדרה
לא משנה. זה לא זה. זה מזכיר את הסיפור הידוע:
ב 1944 כשקפה נמס היה עדיין תופעה חדשה יחסית אמר הקומיקאי האמריקאי הנרי יאנגמן: ``אין
לזה טעם של קפה, אין לזה צורה של קפה, ואין לזה ריח של קפה. מישהו מוכן להסביר לי למה
קוראים לזה קפה?`` ואנו שואלים: מי מוכן להסביר למה קוראים לכל זה `כלכלה`?
יתכן שקל לטמון את הראש בחול. יתכן שיש המצפים שהבעיה תיפתר מעצמה. השאלה עומדת בכל
חומרתה - והגיע הזמן לברר סוף סוף מה הלאה, האם הדרך אינה מובילה למטה. האם נחכה עד שיקרה
משהו גדול שיחלץ אותנו או שמא המשק נמצא במסלול הידרדרות והבום של הפגיעה בקרקעית עוד
לפנינו. חוץ מזה, כולם מסכימים כבר על הכול: מערכת המס של הכלכלה הישראלית מתמוטטת,
התוצר שלנו הולך ומתכווץ בקצב מפחיד, האינפלציה כאן והיכולת להשיג מימון כדי להתגלגל
קדימה ולנהל עסקים הולכת ויורדת (מחנק אשראי).
חוסר תאום בין בנק ישראל למשרד האוצר משבש את המערכות, מקשה על התנהלות המשק, פוגע באמון
האזרחים במטבע הישראלי. מה שמוזר, איכשהו יש שילוב ידיים של כל החזקים כאשר מדובר בהסכמה
כללית ש?.אין לפגוע בשכבות החזקות. שאין לפגוע בבעלי ההון, בבורסה. המסקנה כמו תמיד:
העשירים מתעשרים העניים הופכים לעניים יותר, ובדרך לתהום המשק כולו מתכווץ. לעניים אין
קבוצת לחץ או לובי. כולם מושכים את החבל מכל הקצוות: שדולות, חרדים, מפלגות, רשויות
בגרעון, סקטורים שיש להם יד על השלטר או על ברז הדלק.
המשק הוא כרגע בפלונטר רציני כל מי שאוחז בידו איזה קצה של חוט ומושך אותו, מרגיש ברגע
הראשון שהוא קיבל עוד כמה סנטימטרים של חבל, עוד כמה גרושים של תוספת. אבל הוא לא רואה
שבעצם הוא רק הידק את הלולאה הקריטית בקצה הפלונטר.
לפעמים אנו שוכחים שבמרכז הקשר של העניבה נמצאים החלשים, וכשהם נחנקים ותלויים באוויר מי
ישמע את צעקתם? מי יעזור להם?
לא נעים לראות כיתה סגורה
כאשר לא פותרים בעיות ברצינות, כאשר מכבים שריפות ומשאירים את המשק עם הסולם ההפוך שלו
שמשמעו עשירים תמיד למעלה, אין סיכוי למזור. החלשים נותרים בלי כלום, מקוצצים ופגועים -
ופתאום מתברר להם שגם החינוך אינו מחייך אליהם. גם לכאן מגיע החבל החונק, החינוק.
אין זה מפתיע כנראה, התכנית מתפרסמת בריש גלי: משרד האוצר הציע בגלוי לקצץ בתקציב החינוך
והגזירות מוכרות:
הפחתה של כ - 80 אלף שעות לימוד ( יו``ר ועדת החינוך במרכז השלטון המקומי, שמואל אבואב,
טען בראיון לעיתונות,שמדובר בקיצוץ של כמאה אלף שעות). חלק מקיצוץ זה, שמסתכם ב - 360
מיליון שקל, יבוא לפי תכנית האוצר מהוצאתם לגמלאות של מורים שחוקים או של מורים
שמקצועותיהם התיישנו.
- סגירה של מחוז ההתיישבות בחינוך. כולנו הרי יודעים מה ההרכב העיקרי של אוכלוסיית
המושבים.
- סגירת חלק מהמכללות להוראה והקטנה של מכסת הסטודנטים שמתקבלים למכללות מ- 6000 ל- 4000
בשנה. אי קליטתם לעבודה של כ- 6,000 בוגרים חדשים שכבר הוכשרו להוראה.
- פיטורי כ- 5000 מורים שסיימו השנה את שנת עבודתם הראשונה או השנייה בחינוך.
- אי פתיחת כיתה שאין בה לפחות 24 תלמידים. מספר קטן מזה יגרום לצמצום משרתו של מורה
ממשרה מלאה למחצית המשרה.
- מיזוג של בתי ספר קטנים שבהם עד 150 תלמיד, הפחתה בבינוי חדרי לימוד, מ- 1000, ל- 500.
- הגבלת ההשתלמויות למורים בשנת שבתון לתחומי ההוראה שלהם בלבד.
- הגדלת מספר התלמידים בכיתה בשיעורים עיוניים בחינוך הטכנולוגי, מ- 27.5 ל - 33.
התכנית מדברת גם על פגיעה במסגרות לנוער במצוקה:
במפתן, מפעלי תעסוקה לנוער, ניסו להציל נערים ונערות מירידה לרחוב. מפת``ן היא מסגרת
חינוכית לבני נוער שנשרו מכל מסגרות החינוך הרגילות. עתה הונפה חרב הקיצוצים על הרשת. את
העתיד אין צופים דרך עיני הילדים, או דרך עיני המורות המפוטרות. במשרד החינוך יוצאים נגד
מגמות האוצר, אבל בפועל המצב מחמיר.
בעיית החינוך בעיירות הפיתוח עלולה להחריף, וצריך לשים לב, דווקא עתה, כשהולכת לקום ממשלה
חדשה, וייתכן שייקבעו סדרי עדיפויות חדשים. יש בעיה שקשה להסתיר: בתחרות בין בתי ספר
מבוססים ובין בתי ספר באזורים חלשים על משאבים ועל התלמידים הטובים, החלשים נשארים מאחור,
יישארו מאחור. ברור לכולם ללא שום צל של ספק: הם גם לא יוכלו לעמוד בתחרות על המורים
הטובים.
המאבק במשרד האוצר ובמגמותיו יימשך. הפגיעה בחינוך היא קודם כל פגיעה בשכבות החלשות.
צמצום שעות ההוראה משפיע וישפיע על מתן שעות תגבור לתלמידים מתקשים. בארץ עובדים לפי
השיטה שיחידת לימוד שווה שלוש שעות הוראה, ואין ממה לקחת לשיעורי עזר. לכן ברור שהמצב עוד
ילך ויחמיר. העזרה שהוגשה עד כה לתלמידים שמצבם הכלכלי לא איפשר להם לרכוש ספרים, תלך
ותצטמצם.
לאן כל זה יוביל? לאן?
הטקסטיל מת - יחי הטקס
סינים רבים עוזרים לנו בבניין ו``בעבודה זרה``, אבל מתברר שלא רק כאן במדינת ישראל.
התופרת הסינית היא אהובתם הסודית של כל התעשיינים.
כל יצרני הטקסטיל והאופנה הישראלים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, עברו בשנים האחרונות לייצר
בסין. שמות גדולים במיוחד הם קסטרו ופוקס, אבל גם מקומם של לודז`יה גוטקס ושילב לא נפקד,
ואת עודפי הייצור של האחרונים ניתן אפילו למצוא בשוקי הבגדים של בייג`ין. סוגרים טקסטיל,
אבל יש טקס: אנו חונכים קו ייצור חדש, אנו מגבירים סחר בינלאומי בהזרמה מוגברת של מותגים
מיובאים, הבה נחגוג זאת בטקס יפה ונקבל תעודת יבואן מצטיין...
מי צריך בכלל עבודה כחול לבן? מי זקוק לתופרת מדימונה או ממגדל העמק? לתופרת הסינית יש
ביקוש רב יותר.
הכלכלה פשוט צינית: ``התופרת הסינית`` אינה רק שם של סרט עתיר רייטינג. היא פשוט שער
הגאולה של התעשיינים. כולם נאחזים בתופרת הסינית. מפעלים ויצרנים מעבירים את הייצור למשק
הסיני, וההשלכות ברורות: שיעור האבטלה אצלנו חדל, עיירות הפיתוח קורסות, החלשים סובלים.
ישראל נחשבה מאז ומעולם למדינת רווחה, אבל בשנה האחרונה היא אינה מצליחה להתמודד עם
המצוקה הכלכלית של אזרחיה: כשאין פתרון אמיתי הכל הולך ומתרסק. למשרד האוצר חשוב לשמור על
דירוג האשראי בעיני העולם, כשבעינינו הכל הולך ומאבד גובה. כדאי לאנשי האוצר לדעת שבסופו
של דבר לא יוכלו להסתיר את המלך העירום. הסיפור הבא ימחיש זאת להם:
זה הסיפור על אותו אדם שרצה למכור את האוטו שלו. הכין ידידנו מודעה בזו הלשון: ``למכירה
אוטו ישן. בקושי סוחב. אוכל שמן``. ראה את זה החבר שלו ואמר לו: ``ככה בחיים לא תמכור את
האוטו. תכתוב שמדובר באוטו חסכוני, שמור היטב, במצב מעולה``. אחרי שבוע הם נפגשים שוב.
``נו, מכרת?``, מתעניין החבר. ``השתגעת?``, עונה לו בעל הרכב,``אוטו כזה מוכרים?``.
החזון - היכן הוא?
מה קורה לנו כחברה? האם שכחנו את החזון, את הערכים, את הדרך?
אנחנו עדיין חברה בהתהוות, ויש לנו עדיין צורך של אמת לשנות דפוסי חשיבה של דור המייסדים
ושל מנהיגים שקבעו קונספציות מוטעות. דעות קדומות נבדלות מבורות כשם שמטוס קרב נבדל ממטוס
סיור. אדם בור פשוט נכשל ברכישת הידע, ומי שמחזיק בדעה קדומה נכשל בהבנת הידע. עלינו
לקום, כי זו העת לנפץ בערות ובורות, לנפץ דעות קדומות, לקרוא את המפה החברתית באופן
שיהלום את מטרות היסוד של הציונות.
הדרך לשינוי לא תהיה קלה.
בהצגה ``אויב העם`` של הנריק איבסן, אנו עדים למאבק בין כוחות, כאשר אלה הרוצים לבער
את הרוע ואת הזוהמה עומדים במאבק מול גורמים אנוכיים המעדיפים צרכים וחישובים כלכליים
קצרי טווח. הרופא בהצגה מגלה שהמרחצאות של העיר מזוהמים ומסוכנים לבריאות, והוא משוכנע
שאפשר וצריך להילחם בזוהמה. המאבק לסילוק המרחצאות לא קל, ומי שצופה בהצגה יכול לשער
בנפשו עד כמה המצב נראה לעתים דומה לסילוק עיוותים בחיינו ובחברתנו.
רק חזרה לחזון תציל אותנו: לא כלכלה צינית נחוצה לנו, אלא כלכלה ציונית.
בואו ונפשיל שרוולים. זה הזמן לשינוי המצב החברתי. הכתובת על הקיר.
