ביקורת על ספרה של דורית וייסמן, 'איפה פגשת את הסרטן' 

ביקורת על ספרה של דורית וייסמן, 'איפה פגשת את הסרטן', הוצאת כרמל, 2006

מאת: רונית ליברמנש

"בהתחלה חשים בכאבים החיצוניים/ אחר כך באים הכאבים הפנימיים/ המעמקים, ואת תוהה האם היו שם או הם חדשים/האם באו מן השד או מן הלב", כך חותמת דורית ויסמן את "מסעי בחוג הסרטן - 1" (עמ' 25)  בקובץ שיריה, המתעדים ומתארכים את מסעה לחוג הסרטן ואת השיבה ממנו.

 "שומה על נשים לכתוב מן האישה ואליה", טוענת הלן סיקסו במסתה "לבוא אל הכתיבה" (1975), לאתגר את השיח החברתי הסימבולי, שנשלט על-ידי הפאלוס ולכתוב ב"דיו הלבן", המטפורי, של הגוף. רק כך, באמצעות הכתיבה, ניתן להדביר את הפרקטיקות הממשטרות את הגוף הנשי - כמו היה הבשר טקסט החווה את המציאות וכותב אותה - ולשחררו מכלאו.

"הרגשתי צורך to voice the pain -  להעניק שפה לכאב, במהלך טיפולי ההפריה החוץ-גופית שבוצעו בי" , מציינת הילה העליון בהקדמה למאמר שפורסם בכתב עת אקדמי ובעבודת הדוקטורט שלה ("התנסויותיהן של נשים ישראליות בטכנולוגיות הרבייה החדישות", 2004), שם המשיגה מודל הוליסטי של "גוף-זהות-רגש".

מהו, אפוא, אותו נרטיב אישי שנחרת בדיו הלבן של סיקסו, בהבזקי הכאב המסמאים שפקדו את העליון וב"נוזל הצהוב" שנמרח על שדה של ויסמן ו"השאיר בי סימנים" ('לא רוצה להיות', עמ' 9),  וכיצד תמללו ויסמן והעליון את "שפת הכאב" הגופי-נשי? האם ניתן להחיל על הפואטיקה הייחודית של ויסמן את ההמשגה התיאורטית שיצרה העליון - כתיבה מתוך הגוף, ומהן ההשתמעויות המעשיות, המעצימות, הנובעות מדיבוב הכאב הגופי-נשי?  

בניגוד לקולה הקדם-סימבולי הייחודי של סיקסו, הנובע לעתים בשצף קצף והופך במרעו לשפה פרטית ומנותקת, ויסמן אינה עושה שימוש בפואטיקה חתרנית או קדם-סימבולית. השירה שלה נכתבת מתוך הגוף המטריאלי הגם שגם היא, כרובנו, שבויה בסד הבינארי של ההתניות התרבותיות-חברתיות, המעצבות את התודעה ואת השפה.  "אני לא רוצה להיות משוררת שדיים" מוחה ויסמן בשיר הפותח את הקובץ; "לא רוצה להיות", בהמחישה בבית השני את הפיצול הפנימי הנובע מהפנמתה של השניות המסרסת, שהתרבות המערבית גוזרת על נשים: "אני לא רוצה להיות/ משוררת שדים/ אני רוצה שדים בריאים, סמויים/ מובנים מאליהם ושאין כותבים עליהם, בטח לא אני". פרט לכמיהה לשד בריא, "מובן מאליו", מבטאת משאלתה הבניה חברתית-תרבותית מושרשת, עצימה. אם נגזר על שדיה לשמש מושא כתיבה, מוטב שאחרים (מן הסתם גברים) ישוררו על תפארתם, שהרי "האישה איננה משורר.  היא מוזה או לא-כלום", כפי שקבע המשורר והמבקר רוברט גרייבס. לפיכך, לאחר שהעט הגשמי כמו גם הסימבולי הופקע מחזקתן של נשים, הן רשאיות לשמש מוזה או להיאלם דום.

בשיר אחר, "10" (המספרים בטור עולה מציינים את מספר היום, מתוך 32 ימי ההקרנות, שבהם נכתבו הבתים השיריים), מציינת ויסמן: "אף פעם החזה שלי לא היה פומבי כמו עכשיו/ אני יכולה להופיע בבנייני האומה" (עמ' 43). דומה כי המתח בין הגלוי לסמוי, בין הפרטי לציבורי, מגלם את משוואת האיברים הפאלוצנטרית. בשעה שאברי המין הנשיים נותרים סמויים, נעשים השדיים סממן חיצוני מובהק, המאשרר את זהותה המינית של האישה במנותק מאברי הרבייה שלה, כמעין  פיצוי לאי-הנראות של הראשונים.

 מהו, אפוא, תפקידם של השדיים הגלויים בתרבות המערבית? אובייקט המענג גברים, שנותק מן המסמן הראשוני-ביולוגי שלהם, איבר שנועד להנקה. ללא ספק, מדובר בפרדוקס: הגם שהשדיים הנשיים (הטבעיים כמו גם המסולקנים) נחשפים במדיה, אישה שתעז לחשוף את שדיה בפומבי או להיניק, תיעצר לאלתר. לפיכך, ההתכחשות לתפקידם הביולוגי של השדיים והפיכתם לאובייקט מיני, מעצימה את תחושת הפגימות הנשית האינהרנטית, שבעטיה מתייחסות הנשים לשדיים הגלויים - ולא אל הואגינה הסמויה - כאל סימבול הגרייה והנשיות המרכזי. ומה קורה כשהסמל הגלוי הזה "נפגם" באופן מוחשי, עקב מחלה? או אז, נקלעת האישה למשבר זהותי חריף: "יש משהו בלעבור חוויות חסרת אונים/ לא לשלוט באירועים" (מסעי בחוג הסרטן - 2, עמ' 31).

ועתה אחיל את ההמשגה ההוליסטית, גוף-זהות-רגש, של העליון, על קובץ שירי הגוף של ויסמן, גוף שפרטיותו הופקעה באחת. העליון ראיינה 30 נשים שהתנסו בטכנולוגיית הרבייה החוץ-גופית, בציינה כי מדובר במאבק של שיחים שונים (האתוס הציוני-דתי כמו גם הרפואי) הממשטרים את הגוף הנשי, בשעה שההתמקדות ברחם מהווה "קיטוע זהותי", המפקיע מן המטופלת את היכולת לכונן עצמה כסובייקט כולי.

 העליון חילקה את המרואיינות שלה לשלוש קטגוריות: "מקיימות שגרה", "נושאות ונותנות" ו"נוטשות טיפולים", כאשר ההשתקה והשתיקה של נשות הקבוצה הראשונה, נועדה לדכא רגשות "שליליים" ולשעתק באין מפריע את שגרת טיפולי ההפריה, לשביעות רצונם של הרופאים. לעומתן, נשות הקבוצה השנייה, ה"נושאות ונותנות", לא התעלמו מרגשות "שליליים" כמו גם מן הכאבים העזים, שהעידו בשניים מן המקרים על גריית יתר של השחלות עקב מינונים אדירים של הורמונים. ניסיונותיהם של הרופאים להשתיק את הכאב הבלתי ניתן לכימות, עלו בתוהו. בה בעת, הנשים שתמללו את שפת הכאב הצליחו "לתחום מחדש את גבולות גופן באמצעות גיוס "כוח פנימי חיובי"; הלא הוא הדיו המטפורי של סיקסו.

באופן דומה, מצטטת ויסמן בשיר "מסורבת ממוגרפיה" (עמ' 59) נתונים מתוך תיקה הרפואי, כפי שנוסחו על ידי רופא עילג: "הנבדקת סירבה את הבדיקה שלמה ממוגרפית עקב כאבים". השורות הקצוצות הבאות, מדגימות להפליא את אופניי הקיטוע של ה"שלם הזהותי-גופי-נפשי": "שד ימין ללא גושים סולידיים/ בשעה 1 הודגמה ציסטה פשוטה/ בגדול של כ-10 מ"מ/ שד שמאל: מצב אחרי ניתוח + הקרנות/  באזור הצלקת בשעה 2 הודגמה רקמה של שד בצקתית/  עם אזור ציסטי מרכזי זעיר/". בדיוק כפי שמומחי הפריון "מתקנים" את הרחם הא-פוטנטי במנותק מן ה"בעלים" שלה (ביטוי טעון כשלעצמו), הכירורגים והאונקולוגים מטפלים בשד שכשל, בהתאם לגישה שרווחה שנים רבות בחקר הא-פמיניסטי של מדעי החברה, שבדק בעיקר את אופניי הטיפול בליקויי הגוף, שנתפסו כסטייה מן העיקרון המסדיר, הנורמטיבי.  

אולם ויסמן מתעקשת להתחבר לתחושותיה הגופנפשיות, בסרבה להתייחס לשד החולה כאל "סטיית תקן". "הכול לכבודי, הכול בידי: המחלה, הרפואה, התרופה" (מספר 21, עמוד 49), כשבשיר נוסף היא ספק מכריזה ספק תוהה: "הידעתם ששמחה זה דבר גופני?"(עמ' 57). הואיל והמודעות לשמחה, כמו גם לכאב, הם "דברים גופניים" המאפשרים חיבור הוליסטי, משלימה ויסמן עם ההיבט הזהותי ה"פגום", השד הא-סימטרי, ומכוננת תחתיו היבטים זהותיים חדשים, עצימים: "שם, במלון, כיסו המים קודם את הפטמה הימנית ואחר כך את השמאלית/  מה שאינו אפשרי עוד, לעולם".

ויסמן יודעת שההחלטה היא חזות הכול. באחד השירים החזקים ביותר בקובץ, עורכת המשוררת אנלוגיה אזמלית מצמררת בין מטלה ביתית שגרתית, הכנת שניצל, לשד שנותח לא מכבר: "מסירה עוד גיד מבשר החזה/ משטחת את הבשר על קרש/ פרוסה אחר פרוסה אני מטפלת ומנקה. לאט ובנחת/ מרוכזת מאוד, וכל מה שיש זו רק ההחלטה: פרורי לחם או קמח מצה".

רונית ליברמנש היא סופרת ועורכת. בימים אלה כותבת ליברמנש עבודת תזה בחוג למגדר בבר אילן.
ספרה האחרון, פגומות, ראה אור בהוצאת פרדס.