אפוקליפסה עכשיו 

 אפוקליפסה עכשיו

מי שמתבונן היטב בעבודתה של דינה שנהב בתערוכה "תרחיש" במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, לא יכול שלא להיזכר בעבודתו של יעקב שטיינהרט מהרבע הראשון של המאה העשרים – "אפוקליפסה" – המוצגת עתה בתערוכת האמן במוזיאון ישראל, מצד אחד, ובאנדרטת השואה בברלין, של פיטר אייזמן, מצד שני.

 הדבר אינו מפתיע. אפוקליפסות הן חלק בלתי נפרד מתולדות כדור הארץ – תשאלו את הדינוזאורים, אם תפגשו אחד מהם – והביטוי הספרותי הראשון לאפוקליפסה היה, אולי, סיפור המבול.

יום הדין האחרון הוא נושא חביב על הדתות למיניהן – בין אם הוא חזון חיובי כמו חזון העצמות היבשות של יחזקאל, ובין אם הוא חזון אפוקליפטי כמו ארבעת פרשי האפוקליפסה של יוחנן.

הסכנה הגרעינית היוותה השראה למבחר גדול של סרטי אפוקליפסה, החל ב"על החוף", עם גרגורי פק, אווה גרדנר, פרד אסטר ואנתוני פרקינס, וכלה במל גיבסון, הלוא הוא "מקס הזועם". ארבעת פרשי האפוקליפסה שימשו השראה לסרט אפי בשם דומה, על תולדות משפחה אחת במלחמת העולם השנייה, ומלחמת וייטנאם הביאה לנו את "אפוקליפסה עכשיו" עם מרלון ברנדו האחד והיחיד.

ניתן לומר שההיסטוריה הקצרה של ההתיישבות היהודית המחודשת בארץ ישראל ובמדינת ישראל שקמה בעקבותיה, מחולקת לשניים: עד אמצע שנות ה-70 שאבה התנועה הציונית את כוחה ממאורעות אפוקליפטיים שאיימו איום של ממש על קיום העם היהודי. למרות המקור השלילי שלה, האנרגיה הזו הופנתה לאפיקים חיוביים של פיתוח מואץ כלכלי ומודל חברתי שהיו – במיוחד זה האחרון – לדוגמה ומופת בכל העולם. מדינת ישראל הייתה מושא להערצה כלל-עולמית.

מאז חל שינוי רדיקלי, שקיבל ממש בחודשים האחרונים תאוצה מפחידה: האיום האפוקליפטי מהווה עבור השלטון הימני / תיאוקרטי אמצעי לשימוש בכוח ועוד כוח, שמטרתו להגן מפני האיומים הקיומיים על המדינה – מדומים או אמיתיים – בתפישת העולם כולו נגדנו.

לנביאי ישראל לא חסרים חזונות פסימיים. מירמיהו פרק ב', למשל, באה האזהרה המפורסמת – "מצפון תיפתח הרעה" – שתקפה עד היום.

 ואולם, למרבה הפלא נראה שאין חזון המתאר בצורה טובה יותר את ההווה מאשר חזון יוחנן: ארבעת פרשי האפוקליפסה הינם ארבע מפלצות, הרכובות על סוסים בצבעים שונים והמסמנות מלחמה, כיבוש, אש ורעב.

החזון הזה לא זקוק לפרשנויות מיותרות.

מכאן נבין מה גורם אפוא למוזיאון (ומן הסתם לאמנית) לעסוק בנושא שניתן לומר שהכול כבר נאמר עליו. מוזיאון גוטמן ממשיך במדיניותו להציף נושאים חשובים לדיון ציבורי, או לתרום לדיון באמצעות פתיחת דלתותיו לאמנים שייתנו ביטוי אמנותי ברמה גבוהה לדיון המתנהל.