פרשת תצוה בראי הקבלה - מודעות והעצמה - אוריה זמיר 

 

פרשת תצוה בראי הקבלה

 

שמות כז-כ

: ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך בתית למאור להעלות נר תמיד :

שם כח-א

: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרן נדב ואביהו

אלעזר ואיתמר בני אהרן :

כח-ג

: ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי :

[פרשת - כי תשא שמות ל-כג : ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמן בשם מחציתו חמישים ומאתים וקנה בשם חמשים ומאתים].

כמנהגי מדי שבוע, אכתוב על ענינים המופיעים בפרשה ומוזכרים פחות מאחרים, יחד עם זאת חשיבותם גדולה והם אבני דרך בהעצמת המודעות העצמית ותיקון המדות.

בזהר הקדש פרשת תצוה, מובאים דברי רבי חייא "מה השינוי שבכאן מבכל המקומות, שכתוב, ואתה הקרב, ואתה תדבר, ואתה תצוה, ואתה קח לך, שלא כתוב כבכל המקומות - והקרבת, ותדבר, ותצוה, ותקח - ומשיב : אלא הכל הוא בסוד עליון, כדי לכלול עמו השכינה, כי השכינה נקראת "אתה", וכשכתוב ואתה, היינו לכלול עמו השכינה בהצווי והדבור וכו'.

אמר רבי יצחק וכו' : אור העליון, שהוא ז"א (זעיר אנפין שהוא פרצוף קטן, ששת ספירות תפארת [אות ו' משם הוי"ה] א.ז.) , ואור התחתון, שהוא בנוקבא [אות ה' אחרונה משם הוי"ה], כלולים יחד במלה ואתה, כי "אתה" הוא שם הנוקבא כנ"ל והו' (האות ו' הנוספת לאתה - ואתה א.ז.) היא ז"א. כמו שאתה אומר "ואתה מחיה את כולם, שסובב על ז"א ונוקבא ועל כן לא כתוב, והקרבת את אהרן אחיך. וצוית את בני ישראל ודברת אל כל חכמי לב. משום שבעת ההוא היה שורה השמש, שהוא ז"א, בלבנה, שהיא הנוקבא, ונשתתף הכל כאחד, דהיינו ז"א ונוקבא, לשרות על אומנותה של המלאכה...

אמר ר' אלעזר (בנו של רשב"י א.ז.) מכאן נשמע שהשי"ת (שהשם יתברך) היה שורה על האומנות של מלאכת המשכן, שנאמר, אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה.

מוסיף רשב"י : כתוב "אשר מלאתיו רוח חכמה", שהיה צריך לומר אשר מלאתים, לשון רבים אם הוא סובב על חכמי לב, אלא אשר מלאתיו סובב על לב ההוא, שהוא השכינה שנקראת לב.

 

כשנשאל האר"י הקדש ע"י אחד מגוריו (תלמידיו הקרובים א.ז.) שאלה שהתשובה עליה מיועדת לאחד העם "אם רוצה אדם ללמוד קבלה, היכן ובמה עליו להתחיל - ענה הרב הקדש "ראשית ילמד מספר "שערי אורה" של רבינו יוסף ג'קטלייא זצוק"ל שהוא שער חובה ראשון ללימוד תורת הקבלה.

אם נפנה ונפתח את הספר המוצע ע"י רבינו צדיק יסוד עולם האר"י הקדש, נראה כי למעשה הספר ערוך כאנציקלופדיה בת עשרה פרקים, המקבילים לעשר ספירות הבנין. החל מספירת מלכות שבעולם (עולם לשון העלם) עשיה ועד וספירת הכתר שהיא קוצו של יו"ד בעולם אצילות (אור האין-סוף, באין סוף).

התגלות הקב"ה באה לביטוי באור הספירות שהן כמו "מדותיו", א"ל, רחו"ם, וחנו"ן, אר"ך אפי"ם וכך הלאה. וזה למעשה הסבר האמירה של "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו".

והרי אין לו לקב"ה דמות וצלם ח"ו, דמות אם-כן, היא שהאדם שיברא יתקן ע"י הדמות לקב"ה במדותיו, שנאמר "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום, מה הוא חנון, אף אתה היה חנון וכו' ".

על אותו המשקל צלם : שהאדם "בנוי-עשוי" בתבנית השתלשלות אורותיו של הקב"ה ע"י הספירות.

נשוב לספר "שערי אורה", כל פרק מביא ספירה המיוחדת לו (ע"פ סדר הפוך להשתלשלות האורות, או בסדר "אור-חוזר" מלמטה למעלה בקדש).

כאשר נלמד את הפרק העוסק בספירת מלכות, (ונזכיר כי מצויין בזהר הקדש, כי המלכות היא הלבנה [ירח]) נוכח, כי אחד השמות המובאים הינו "אני" (ממש כמו גוף ראשון יחיד).

אם נמשיך ונלמד, נגיע לפרק העוסק בספירת "תפארת" (חמישית במנין מלמטה למעלה : מלכות, יסוד, הוד, נצח, תפארת - ובזהר הקדש מצוין כי היא השמש), כאן נגלה כי אחד השמות הנלמדים (שם הוי"ה) הינו "אתה". בדיוק בשם זה דן ספר הזהר הקדש בפרשת השבוע "תצוה".

אם נתמיד בלמידת הספר המוצע, נגיע לספירת "הכתר", היא הספירה העשירית במנין מלמטה למעלה, משמע הספירה הגבוהה ביותר, שם בין יתר השמות נמצא את השם "הוא".

מכאן אנו למדים כי ישנם שלושה משמות הקדש שהנם שגורים בפינו מעשה יום ביומו. רק שבשימוש היום יומי : אני - גוף ראשון יחיד. אתה - גוף שני יחיד. הוא - גוף שלישי יחיד.

פרשת השבוע "תצוה" עוסקת בכפרה על מדות מקולקלות, באמצעות בגדי אהרן כהן גדול ובניו : נדב ואביהוא, אלעזר ואיתמר. כמו גם כלי המשכן.

יש בפרשה רמז גדול מאוד לסוד שמירת הלשון ותיקון המדות, ובמה דברים אמורים ?

 

 

השימוש בשם הגוף "אני"

נעשה ע"פ רוב לצרכי מימוש הגאווה וייחוס הצלחה לעצמו, אני עשיתי, אני מוצלח, אני חכם, אני חזק. רק כאשר האדם נופל למשכב ח"ו, הוא מבין שאין בין כל הכוחות שייחס לעצמו לבין המציאות אפילו לא חצי דבר. "להצלחות אבות רבים (אני, אני, אני), והכשלון יתום (אתה, אתה, הוא, הוא).

השימוש בשם הגוף "אתה"

נעשה ע"פ רוב ע"מ להאשים או להוכיח. (אתה אשם, אתה טעית, אתה זנחת) תדיר אנו משתמשים בו לצורך "זריקת האחריות" לאדם שממול, ולצרכי מריבות ומדנים. לשם הגוף אתה, מתלווה בדר"כ גם הצבעה עם האצבע, לצורך חיזוק המסר וכן הכעס שהוא מדה רעה להשחית. עליו אומר הזהר "בתצוה" ואם רואים אדם, שיש בו אלו מדרגות כולן, שהן נפש רוח ונשמה, ועוד לא עמד על בוריו לדעת מי הוא, במה נודע אם להתקרב אליו אדם, או להמנע ממנו. הנה בכעסו אדם ממש יודע אותו, ויכירו מי הוא. אם שומר נשמה הקדושה ההיא בשעת כעסו, שלא יעקר אותה ממקומה, ויבוא לשרות במקומה אל זר (ס"א), זה הוא אדם כראוי, זה הוא עבר לרבונו, זה הוא אדם השלם. (ראה דברים על אהרן להלן).

בשימוש בשם הגוף "הוא"

נעשה ע"פ רוב לצרכי לשון הרע, רכיל והוצאת דיבה ח"ו. (הוא אשם, הוא קנה, הוא קלקל, הוא עשיר, הוא עני, קמצן, ואפילו רכלן, הוא גנב, הוא לוקח את שאינו שלו וכד').

ומה לעשות שחכמי הקבלה (האמיתיים ולא הקבליסטים למיניהם) לימדו אותנו שאלה שמותיו של השם יתב' וכל שימוש בהם צריך שיעשה במסורה ובאחריות (גם כשעושים בהם שימוש יום יומי של חול), מתוך רצון לתקן את המדות ולהזהר בכבודם של אחרים ובכבודו של המקום. ורב מכך היהודי אמור לתקן ולהתקדש ע"י הפיכת החול לקדש.

במה דברים אמורים - יעשה בידיו מעשים הגונים, מצות, עזרה לזולת וכו', ילך באמצעות רגליו למקומות הגונים ולעשיה מכובדת ומקודשת, יחשוב בלבו ובמוחו מחשבות טובות ויהיה סולח ומוחל שנאמר בק"ש שעל המטה "רבונו של הריני מוחל וסולח לכל בר ישראל ולא יענש שום אדם בסיבתי.....". ובודאי שישמור על פיו מחטאי הגאוה (אני), ומחטאי הכעס והמריבה (אתה), ומלשון הרע ורכיל ודיבה (הוא).

 

שמות כח-ב : ועשית בגדי קדש לאהרו אחיך לכבוד ולתפארת :

מובא במשנה אבות א-יב : הלל ושמאי קבלו מהם. הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה :

בספר שערי-אורה מובא כי שם (מדת) הקב"ה בספירת תפארת הינו "שלום", שלום לשון שלמות. נחזור למילות הפסוק : "ועשית בגדי קדש לאהרו אחיך לכבוד ולתפארת". האם יתכן כי אהרן צריך לבגדים שיכבדו אותו ויפארו אותו ?

הרמב"ן (מגדולי המקובלים והמפרשים) על הפסוק : "ועל דרך האמת, לכבוד ולתפארת, יאמר שיעשו בגדי קדש לאהרן לשרת בהם לכבוד השם השוכן בתוכם ולתפארת עזם (עוזם, לשון עוז א.ז.).

ודברי הלל הזקן, כי אהרן רחק לבקש כבוד לעצמו ואהב את השם ואת מדת השלמות וכל חייו התקדם לעבר השלמות (רודף שלום), ואהב את הבריות. ומתוך הבנתו את השלמות ואהבתו את הבריות היה עושה כל ימיו ולילותיו לקרבן אל תורת השם, שהיא כל כולה מצות עשה ומצות לא תעשה, שסך כולן תרי"ג "כלים" להדמות לשם יתב' לקבל את אורותיו ולהעבירן הלאה.

ומדוע לא אמר הלל, להדמות לאהרן, אלא דווקא לתלמידיו - שאהרן על אף רדיפתו את השלום והנחלת השלום והתורה לכלל ישראל, נחשב לסמל השלום ולאהבת התורה והבריות ולו לא היה סמל להדמות אליו, אלא רק להקב"ה והוא דבר קשה לכל האדם, שצריך דוגמה גשמית / אנושית להדמות אליה.

ותלמידיו - להם היה סמל ומטרה בשר ודם וקדושה, שמדותיו מתוקנות והוא מורה להם את הדרך בה ילכו.

לסיכום ניתן לקבל את הרמז בפסוק, כט-לז : שבעת ימים תכפר על המזבח וקדשת אתו והיה המזבח קדש קדשים כל הנגע במזבח יקדש :

רש"י : ומהי קדשתו, כל הנגע במזבח יקדש, אפילו קרבן פסול שעלה עליו, קדשו המזבח להכשירו שלא ירד. מתוך שנאמר כל הנגע במזבח יקדש, שומע אני בין ראוי בין שאינו ראוי וכו'.

רמז הדברים, כל המתקן מדותיו מתקדש ולא חשוב מה היתה נקודת המוצא, בין שהיה ראוי ובין שלא היה ראוי, עצם התיקון מקדש ומהפך את חטאיו ועוונותיו לזכויות ומדמה ומקרב אל השם יתב' .

שלום על ישראל, אוריה.