דיאטות, מתחילים בגמילה 

אני קוראת להתמכרות שלי מחלה, משום שאין לזה שם אחר חוץ מזה, והיא גם ברפואה מוכרת כמחלה לכל דבר. זוהי מחלה רגשית שפוגמת בנו פיזי בסופו של דבר, גם לה יש טיפול, והטיפול הוא פשוט, גמילה.

לפני שאנו מתחילים בתהליך הגמילה, עלינו, דבר ראשון להודות בפני עצמנו שאנו מכורים וזקוקים לעזרה, כל עוד לא נודה בכך, שום גמילה לא תצליח, גם אם יקחו אותנו באוזן ויגידו לנו "תראי איך את נראית, את כבר לא יכולה לנשום כמו שצריך, את אוכלת מכל הבא ליד...", מאד יכול להיות שאנו כן נסכים להודות שאנחנו אוכלים הרבה, אוהבים לאכול, אך, מכאן ועד להודות בקול הפנימי שלנו ובעיקר בקול החיצוני שאנחנו מכורים, הדרך ארוכה, קשה וכמעט בלתי ניתנת להצלחה. המילה דיאטות עדיין תפחיד אותך ותראה לך כמפלצת מאיימת, ירידה במשקל תחשב בעינייך כפנטזיה, וכל עוד לא תתחברי למילים האלו, לא תצליחי, וזו עובדה.

אף אחד לא יקום מהמקום שבו הוא נמצא עד שלא יגיע לתחתית נפשית עם עצמו ולסבל בלתי נסבל, תחילת תהליך הגמילה הוא: הבנה, קבלה ויישום. בין ההבנה לקבלה יכולות לעבור הרבה מאד שנים של הכחשות, מניפולציות, ניסיון לקיצורי דרך וכדומה. ביום שאני מודה בפני עצמי ומקבל את העובדה שאני מכור, הצעד הבא הוא בקשת עזרה כי לבד אני לא יכול וזה חזק ממני. ברגע שהמכור האובססיבי מבקש את העזרה זהו הצעד הראשון שנותן איתות ברצון לשינוי. ברצון לקבל את המילה דיאטות אל חיקו ולא לפחד ממנה לקראת השינוי. האכלן הכפייתי חייב להבין שברגע שביקש עזרה זה אומר שכל מה שידע עד היום וכל פעולה שעשה עד היום לא תקפים לשינוי שהוא צריך לעשות, הוא חייב להשאיר ראש פתוח ולהתחיל הכל מהתחלה. ההתמכרות היא התוצאה ולא הבעיה, הבעיה יכולה לנבוע מהרבה סיבות כולן רגשיות, עקב עומס רגשי פונים להתמכרות שזהו המפלט/בריחה.  

ברגע שאנו מבינים ומקבלים את עצמנו כמכורים, מודים בכך ולא מתביישים להשתייך למילה "מכור", יודעים ומוכנים לעבור תהליך של גמילה ממשהו שחשבנו שמשרת אותנו, מודעים למקומות הפנימיים שבהם אנו נמצאים כתוצאה מההתמכרות שלנו, ורוצים לעשות אחרת על מנת לצאת מתוך הקופסא ולחשוב פתוח יותר, מקבל יותר ואוהב יותר את עצמי, דיאטות יוכלו להתעכל באופן חיובי עם הסתכלות רציונאלית על החיים החדשים שלי.

לכל מכור יש תמיד למי לפנות, ברגע שהגיע להחלטה עם עצמו שהוא הולך לשנות את חייו ולהתחיל להתנהל בלי ההתמכרות, שעם יד על הלב, לא רק שלא שירתה אותו אלא הרעה עם מצבו, הן האישי והן החזותי, משום שלכל התמכרות יש את ההשלכות שלה על גופנו. בקשה לעזרה היא הצעד הראשון שבו אנו מודים שאנו זקוקים לעזרה, שאנו נואשים ולא יכולים לעזור לעצמנו בעצמנו, אז, אם הגעתם לשלב שבו הסרתם הכחשות, אל תתביישו לבקש עזרה, זו לא בושה.

ברגע שתהליך הגמילה מתחיל, השינוי חייב להיות כמעט במאה אחוז, כלומר, שינוי באורח החיים שלו הורגלנו עד היום, שינוי חשיבתי מן הקצה אל הקצה, עמידה בגבורה מול כל הפיתויים שהיו מנת חלקנו בחיי היום יום שלנו, התהליך הוא לא דבר קל, יש עלינו להתמודד עם הרצון העז להמשיך במקום שבו אנו כל כך מכירים , שהיה בטוח לנו, לדעת שלא לקפוץ חזרה ברגע שרע לנו, כואב או ריקני לנו, זו ההתמודדות האמיתית, להגיד לא, חד משמעי לכל מה שעלול לקבור אותנו חזרה לחיים ההם, לעמוד חזק על המשמרת ולא לתת לעצמנו להיחלש, אלא רק  לחשוב קדימה, לאן הגמילה תוביל אותי, ואם הגעתם למסקנה שרק למקום טוב יותר, אז מה בכלל אנחנו חושבים כל כך הרבה?