המפתח על גג הבית 

המשא ומתן שנפתח עתה עם הפלשתינאים עם כינון ממשלת אבו
מאזן ועם החלטת הממשלה על ההינתקות מחייב להעלות על השולחן
את כל השאלות. ויש נושיאם שאינם בהכרח נוגעים לביטחון. הם
נוגעים לצדק היסטורי שיש לעשות עם יוצאי ארצות האיסלאם
שעזבו ועלו לכאן והשאירו את רכושם שם. עכשיו הזמן לפתוח את
כל החשבון. כפי שמדינת ישראל לחמה על זכויותיהם של ניצולי
השואה יש להילחם עתה על זכויותיהם של יוצאי ארצות ערב.


התביעה הפלשתינאית לפצות אותם על הרכוש שנננטש בארץ בעת בריחתם מכאן בעיצומה של מלחמת
השחרור מחייבת אותנו שלא להרפות מן הרכוש היהודי שהושאר בארצות ערב על ידי העולים מארצות
האסלאם. בשנות השבעים היה זה מרדכי בן פורת שהקים את ארגון ווז`אק לצורך מאבק משפטי זה.
היום המאבק הוא נחלת הממסד הישראלי, ומשרד המשפטים הקים מחלקה מיוחדת המייצגת מאבק צודק
זה שהוא גם משפטי וגם פוליטי.

לכולנו ידוע על קיומם של פליטים במזרח התיכון, על פליטים שנדדו כתוצאה מהעימות בין ישראל
לארצות ערב. ב- 1948 נערכה הפלישה הערבית לא``י. כתוצאה ממלחמה זו עזבו 590,000 ערבים את
הארץ, ולא יהיה זה שקר לומר שמנהיגיהם קראו להם לצאת. עם זאת, יהיה בכך משום טשטוש האמת
אם לא נראה את התמונה בשלמותה. כתוצאה מאותה פלישה ומאותו סכסוך נכנסו לארץ 600,000
פליטים יהודיים שגורשו ממדינות ערב. למרות הסימטרייה במצב הקיומי של הפליטות, לא פסקו
הערבים לתבוע החזרת הפליטים לבתיהם ופיצויים על נישול וגירוש. תעמולה זו התעצמה לממדים
ענקיים מאז 1967.

יהיה מי שיטען, שאין בכך משום סימטריה, באשר הפליטים היהודיים מארצות ערב נקלטו כאן ויצאו
מתנאים של פליטים. ולא היא : השתלבותם בישראל אינה מוחקת את זכות הפליטות. כשם שלא נמחקה
זכות הפליטות של עקורי השואה וזכותם לפיצויים מגרמניה. אין גם לחלק פרס הצטיינות למדינות
ערב שלא קלטו את אחיהם (פרט לירדן שהיא בפועל ``מדינה פלשתינאית``...).

שרי החוץ של ישראל העלו נושא זה לא פעם, וההגינות מחייבת להזכיר זאת. עם זאת, לעולם לא
הוצגו הדברים באופן כה חריף ונוקב, כפי שהוצגו באביב 1975 ע``י ח``כ מרדכי בן פורת בכנסת.
הוא הגדיר אז את הנושא כ``זכותם הלגיטימית של יהודי ארצות ערב``, והיה בכך באופן ברור
רצון להציג טיעון נגדי ל``זכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים``. בזמנו הותקפה עמדה זו, בכך
שהיא עלולה להיות ``בומרנג``, אם תוצג בגופים בינלאומיים. קרי: היא עלולה להביא לאישור
הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים.

יש בכך משום אירוניה היסטורית, שלמרות התעלמותנו מזכויות אלו של יהודי ארצות ערב, הוכרו
בקמפ דיוויד על ידי מנחם בגין ( 17 בספטמבר 1978) ``הזכויות הלגיטימיות של הפלשתינאים``.
במו``מ בקמפ דיוויד לא נידונו כלל הזכויות הלגיטימיות של יהודי ארצות ערב.

העולים מארצות ערב נטשו את רכושם שם ושוכנו כאן באוהלים

נטע זר

לכל אורך המו``מ אנו מתעלמים מחיץ פסיכולוגי, שהערבים טרחו לא פעם להדגישו. לא פעם שמענו
האשמות שישראל היא ``נטע זר`` במזרח התיכון, שהציונות היא ``קולוניאליזם`` של יהודים
מאירופה.

ההתעקשות על זכויות הפליטים היהודיים אינה נדרשת לתפארת המליצה. זהו המשקל הנגדי הטוב
ביותר לטענת ה``נטע הזר``: יהודי ארצות ערב הם חלק מתושבי המזה``ת כיום וכן בעבר, בחלק
מארצות ערב התגוררו היהודים משך 2,000-2,500 שנים. כלומר: הם ישבו שם עוד לפני שארצות אלה
עברו תהליך של שיערוב ואיסלום. האין זכויות למגורשים לאחר שהות כה ממושכת?

למען הדיוק בהצגת העובדות יצויין, שבהחלטה 242 אכן הוזכר הצורך לפתור את ``בעיית
הפליטים`` במסגרת הסדר שלום. נכשל אז ניסיון סובייטי להגביל ההגדרה ל``פליטים ערביים``,
וקיומם של ``פליטים יהודיים`` היה מוסכם וברור. ביסוס נוסף לכך ניתן גם בנאומו של משה
דיין בעצרת האו``ם ב- 10.10.77, כאשר אמר : ``בכל דיון על פיצויים לפליטים, תעלה ישראל את
שאלת הפיצויים לפליטים יהודיים מארצות ערב, ותעמוד על כך שכל תביעות הירושה יוסדרו בתוך
מסגרת הסכם השלום הסופי``. דיין אף עמד על כך, שטענה זו תיכלל גם ב``נייר העבודה``
המפורסם מאוקטובר 1977.

מה קרה לתביעה זו בדרך להסכמי קמפ דיוויד? האם קוטלגה בארכיון של ``נון פוסימוס``? אכן
שמענו לא אחת שלפליטים לא מגיעה טריטוריה מבחינה משפטית. ``מדוע אם כן להזכיר את העבר?
האם יקבלו יהודי ארצות ערב בחזרה את אדמותיהם ואת רכושם?``

ויש מידה רבה של הונאה עצמית בטענה זו: ממשלות ערב מתעקשות, בכל זאת, בתביעתן להחזיר
הפליטים הערביים לבתיהם, והן עושות זאת בהתמדה.
ראוי לציין כי דווקא אינטלקטואל פלשתינאי (ישראלי לשעבר) החי בלבנון עמד על חומרת הטיעון
היהודי. סברי ג`יריס טען ביומון הלבנוני ``אל נהאר`` (15.5.75) כי גירוש היהודים מארצות
ערב עלול לסכל את רצון הפלשתינאים לשאוף למדינה פלשתינאית, באשר נערכו כבר חילופי
אוכלוסין דה פאקטו: ``אין צורך להתייחס עתה לדרך שבה הם ביצעו את גירושם של יהודי ארצות
ערב ממדינותיהם. אם חיו במשך מאות בשנים... תוך שהם מגרשים אותם באופן המכוער ביותר, וזאת
לאחר שהחרימו את רכושם... אין צורך לומר, שבעיית היהודים מארצות ערב והעברתם לישראל אינה
תיאורטית לגמרי, לפחות עד כמה שהפלשתינאים נוגעים לעבר. יש לדבר השלכה מעשית על עתיד
הבעייה הפלשתינית``.

המעורבות של מצרים, של ערב הסעודית, של לוב ושל מרוקו בפתרון הבעייה הפלשתינאית מחייבת
אותנו להציג את כל החשבון בדו-שיח עם העולם הערבי. אל נשכח שעד תבוסת עיראק במלחמה ב-2003
ראתה עצמה עיראק כראש חץ של התביעות הפלשתינאיות, וסדאם חוסיין היה לגיבור בעיניהם. כיום
עלינו לעמד על כך שחובת מדינות ערב לפצות את ישראל על יישובם של הפליטים היהודיים
וקליטתם, וזאת מעבר לחובתם לפצות את הפליטים עצמם על רכושם ואדמותיהם.
תביעות אלה של יהודי המזרח הן התביעות של העם כולו, ולא תביעותיהם בלבד.
הם שייכים לעם ישראל, ועם ישראל מיוצג על ידי מדינת ישראל. 50 אחוזים מהיהודים היושבים
במדינה הם יוצאי ארצות ערב, וזכותם להיות מיוצגים בתביעותיהם, על ידי הממשלה שאותה העלו
בכוח קולותיהם. טענת יהודי ארצות האסלאם תעמוד כמשקל נגד לתביעה הפלשתינאית לפצות אותם על
רכושם.

נסיים בנימה אישית: נולדנו סמוך לעצמאות תש``ח, ומכאן שמותינו. משפחתנו עלתה מבגדאד
באפריל 1950, חודשים ספורים לפני מבצע עזרא ונחמיה. שבע שנים לפני שנולדנו נרצחו שני
האחים הבכורים של אימנו סעידה בפרעות בחג השבועות תש``א (1941). כשהיינו בני שנתיים נעצר
אבינו עזרא בעוון פעילות ציונית לאחר שנמצאו בביתנו קופות של קרן קיימת, ולאחר ששוחרר
תמורת בקשיש לחוג את חג הפסח בביתו נמלטה משפחתנו מבגדאד לפרס, ומשם לישראל. אימנו מספרת
שהיא ניקתה את הבית מן האבק, נעלה את הדלת במפתח וזרקה את המפתח על גג הבית. הגיעה השעה
לבקש תשלום עבור המפתח על גג הבית.