ילדה מתוקה שלי 

ילדה מתוקה שלי

הגוף שלו חם וטוב, ויש לו ריח משגע של אפטר שייב. הרגע נכנס. בתלתלים הלבנים השופעים שלו יש עוד קצת רטיבות, של קרירות הלילה (כבר סתיו) או של המקלחת החמה שלא מזמן יצא ממנה.
ריחו נדבק בה בכל מקום שאצבעותיו מגיעות אליהן. ועכשיו הוא עומד מאחוריה, במטבח שלה, ומעביר יד אחת בשערה הרטוב (חפפה אותו הבוקר), וידו השניה גולשת מכתפה לאורך זרועה. חיבוק חם וטוב, ממש כמוהו.
כך מתנהל טקס הכנת הקפה. עכשיו היא מרתיחה את מים בקומקום, ומחזיקה את שתי ידיה על ציפוי הפלסטיק הכחול של הקומקום, עדיין קצת קר לה הבוקר. כולה מכונסת בתוך החיבוק שלו, טיפה מנומנמת. חיבוק מוקדם וראשוני, ולא ידוע איזה גוון יצבע את המשכו.
המים מתחממים במהירות וברגע מסוים היא כבר מוכרחה להסיט את ידיה מכרסו הרותחת של הקומקום, מחזיקה אותן באוויר במרחק מילימטרים מקולות הבעבוע, מחכה לנקישת הכפתור האדום שיקפוץ אחורנית וי?יכ?ב?ה בכוח הקיטור.
החיבוק שלו מאחוריה לא מניח לה לרגע, הוא עובר איתה מרחק שלושה צעדים מהקומקום לכלי הזכוכית שמונח בצדו האחר של השיש, לתוכו היא מוזגת עכשיו מים רותחים, מערבלת אותם סביב סביב, מחממת את דפנותיו השקופות ושופכת לכיור. עכשיו היא מודדת בדיוק שלוש כפיות גדושות קפה.
טרי וחזק הקפה, גרגרים חומים, גרוסים, כהים כמו אדמה מושקית. ריחם מכה וחריף.
הבית כולו שקט. הילדים ישנים, מכורבלים עמוק בתוך שמיכותיהם, כל אחד מהם מאחורי דלתו הסגורה, מדיפים את חום הלילה לתוך אפלולית הבוקר המוקדמת, אלה בוודאי הימים האחרונים של הסתיו, לפני הגשמים הקרים של תחילת החורף בירושלים. עצי האורן בחורשה שמתחת לבית מאובקים עדיין, אך עוד ימים אחדים יבוא הגשם וישטוף אותם עד שירוק רענן ומחודש ינצנץ מהמחטים.
והוא כזה חם וטוב, וקולו נמוך, ורך, ומהדהד דרך בגדיו ומגיע אליה בזמזום מבין צלעותיו הצמודות לגבה. קול עם איכות של צמר רך, עבה וסרוק.
הוא אומר בשקט: "אוח! הריח של הקפה!" ועוד הוא מוסיף ואומר, ספק לה ספק לעצמו: "אוח! קפה של בוקר."
שקט בבית. כמה נעים לה. כמה טוב לה בתוך מתקתקות האפטר-שייב שהביא איתו.
לרגע הוא מניח את ידיו, פוסע חצי פסיעה הצידה, מסלק פירור נסתר ממפת השולחן. "את שומעת, הייתה שם מסעדה, איזה מסעדה!" הוא ממשיך סיפור שמעולם לא התחיל, נאחז בבדל זיכרון שהגיח לפתע ממרחק שלושה הימים שחלפו מסוף השבוע האחרון כשהיה בטיול משפחתי בהרי הקרפטים. היא מוזגת את המים הרותחים על הקפה בתחתית כלי הזכוכית. הספלים כבר מוכנים. הוא ישתה בספל הגדול הירוק. לעצמה היא לוקחת את הכחול הקטן יותר. "כשנכנסנו אמרנו למלצר הראשי, הג'ינג'י, שאנחנו צריכים מקום לשלושה-עשר אנשים, והוא מיד אמר שאין בעיה והתחיל להצמיד שולחנות." ידיה עוטפות עכשיו את כלי הזכוכית החם. זה הדבר היחיד שהיא נוגעת בו, זה הדבר היחיד ברגע זה שנוגע בה. צריך לחכות דקה לפני שלוחצים את הפילטר למטה כדי לסנן את הקפה. "והיא," (כמובן, היא חושבת לעצמה, אי אפשר בלי להזכיר אותה, נכון?) "היא מיד ניסתה להגיד למלצר איך הוא צריך לסדר את הכיסאות סביב השולחנות כך ששלושה-עשר אנשים יוכלו לדבר זה עם זו בזמן הארוחה."
הזכוכית חמה. צריך להניח לה. צריך ללחוץ את המסננת למטה. אבל, אבל, הזכוכית חמה וטובה.
"אבל המלצר, הג'ינג'י הזה, חשב את עצמו למישהו! הוא מיד אמר לה - lady, I know my job! והיא הייתה חייבת לשתוק."
היא לוחצת לאט לאט על הכדור השחור בקצה הפילטר, מורידה אותו בכוח כנגד המים בכלי. יש לה תחושה שכך נקבע הטעם האמיתי של הקפה, בסופו של דבר הוא נמדד בכמות הסבלנות שיש לה להפעיל את הלחץ כמה שיותר לאט, ויציב.
"את שומעת, אחר כך היה לה קר פתאום! היא הייתה מצוננת נורא! עוד מהארץ הביאה איתה את השפעת הזאת. לבשה עוד חולצה ואחר כך סוודר, ואחר כך שמה צעיף ומעיל, היה לה נורא קר פתאום!"
עכשיו היא מוזגת את הקפה לספלים. מתחילה עם הספל שלה, מוזגת בו את החו?ם הדליל יותר, זה שנמצא בראש כלי הזכוכית. את התמצית המרוכזת, זו שמעורבבת עם משקע הקפה שבקרקעית היא משאירה לספל שלו. הוא אוהב את הקפה שלו חזק.
וכל הזמן הזה היא שותקת. אפילו לא מחייכת לעצמה חיוך נסתר ופנימי, כזה שלא י?ר?א?ה על פניה ממילא (גם מפני שהוא עומד מאחוריה). היא חושבת על המלצר הג'ינג'י, בוודאי בחור צעיר שלא ידע עם מי יש לו עסק, ואיך הוא הצליח להשתיק אותה, את ההיא, האחת והיחידה, שיודעת תמיד איך מסדרים את העניינים לכולם.
חלב. עכשיו חלב לספל שלו. מתוק ולבן.
ואז הופכות התנועות שלו בבת אחת להיות ברורות יותר. מוגדרות. זה הרי אותו החיבוק החוזר ונצמד אליה עם ריח האפטר שייב?. אבל אצבעותיו ממששות בנחרצות קדימה, חופרות ומחפשות מתחת לאריג הקורדרוי של החולצה שלה. היא נושמת נשימה מהירה וחטופה. צמרמורת חמה מזנקת בתוכה. ידו האחת על חולצתה והוא עוצר לרגע ומחפש את ידה שלפני רגע אחזה בידית הספל הכחול (זאת ידה השמאלית, מפני שימינה עדיין מערבבת את החלב בספל הירוק) ומכוון אותה למטה, אל מאחורי גבה, אל גופו הצמוד אליה. עכשיו הוא נושם נשימה חטופה, מבליע קול חנוק בגרונו. ואומר: "אני לא יודע אם זה כיס או פטמה." היא לא חושבת עכשיו. הקפה במקומו מונח, על השיש, במהירות היא מושכת את הקורדרוי הדק במקום בו כפתורי החולצה העליונים נשארו פרומים, ומסיטה אותו הצידה. אצבעותיו מוצאות את דרכן מיד. ובתוך רגע שוטפים את גופה מלמעלה למטה זרמים מערבלים, גועשים. היא עוצמת עיניים בחוזקה.
הוא ניגש לשירותים. היא מקשיבה מעבר לקיר. ממתינה. כשהוא חוזר הוא ממשיך לדבר באותו טון מבודח, כאילו מחקה מחשבות שהיא לא תעיז לבטא בקול: "ישר הוא מתחיל לספר לי על אישתו! למה לכל הרוחות לא יכול להיות לי boyfriend רגיל, למה ישר הוא צריך לספר לי על אישתו!"
רגע של בלבול מול חלון המטבח והאורנים פרועי המחטים בחורשה, ואז היא מתחילה לצחוק פתאום: "חשבתי שאתה עדיין מספר לי על המלצר הג'ינג'י ההוא שדיבר עם אשתך, חשבתי שאתה מספר לי איך היא קיטרה שאפילו במסעדה בקרפטים המלצרים מוצאים אותה כדי לשפוך לפניה את סיפור חייהם..."
הוא אומר: "לא, לא..." כאילו החליט משהו באותו הרגע.
מתקרב ומשחיל את ידו שוב אל תוך חולצתה.
ואומר: "איזה גוף דקיק. נערי כזה..."
היא מצטרדת לרגע ומשתעלת שיעול קטן: "שלושה קילו לפחות אני צריכה להוריד."
הוא צוחק.
היא חושבת איך זה יהיה, שלושה קילו פחות. כל כך היא מתגעגעת להרגשה של העצמות הלא מרופדות. כאב של געגוע לעור שאין מתחתיו מאום. כוויה צורבת של כמיהה לקיום שלדי בלבד.
מה פתאום. למה עכשיו.

שני ספלי קפה. צלחת קטנה עם פרוסת עוגת-גבינה לחה וריחנית. מזלג קטן לעוגה.
יושבים על הספה בסלון, הוא מוריד את הנעליים. היא כבר יחפה, בגרביים לבנים.
יושבים על הספה בסלון, שני זוגות רגליים מעורבבים.
ידיים שלובות. קפה. נתח מקצה העוגה על מזלג קטן עושה את דרכו מהשולחן הנמוך אל פיו.
הוא אומר: "איזו מתקפה על החושים... הטעם של הקפה בפה, הרגל שלך בין הרגליים שלי..."
הוא מונח לפניה, נותן לראשו ליפול אחורנית, עיניו נעצמות. מגרונו בוקע עוד קול נשיפה חנוק, גבוה. ספק יבבה, ספק אנחה.
והיא מקופלת כולה בתוך הרווח שבין זרועו החזקה המונחת על כריות הספה לבין התחום האפל שמתחתיה. ידה השמאלית צמודה אליו כמו מחושמלת. חמש אצבעות עיוורות לא פוסקות לנוע. תנועה זהירה אך מתמשכת, ומעיזה, תנועה גששנית, רצופה. קדומה, חייתית. אף אחד לא לימד אותה איך ולאן היא מובילה, אך דרכה ברורה.
מבעד לג'ינס העבה היא מוצאת את הבליטות המסוימות. החמות. נשיפותיו מכוונות אותה. ואותם קולות דקים שעולים מגרונו מדי פעם.
נקודה אחת מסוימת. לחה. נשיפות קצרצרות. קצה חגורת העור העבה נשלף. אבזם הנחושת נפתח בצלצול כבד, עמום. כפתור מתוח משתחרר. מתחתיו עוד כפתור. שהות של רגע מתוק בנקודת המתח רגע לפני שהכפתור הבא בוקע מלולאתו. מגע העור החלק. הדביק-לפתע. עיניים עצומות בחוזקה. כתמים אדומים מגיחים מתוך השחור הקפוץ שמאחורי עפעפיה המכווצים. כתום מתפשט, צהוב. שחור. וגם ריח לבנבן מתוק.
קולו החולמני-לכאורה, אינטנסיבי ושקט להחריד. חודר. כל כולו מרוכז בתחושותיו.
"ילדה שלי..."
"מתוקה שלי..."
"אני אוהב אותך כל כך."
"כל כך..."
מסביב יש עוד אוויר, חריף וקיים, מסביב אפשר לנשום, אבל הוא נמצא הרחק מכאן.
"ילדה שלי..."

מקלט.
אור חלש בוקע בקושי מ?נו?רה מוגנת מאחורי מכסה סורגים. אור צהבהב שמספיק להאיר רק חוג חיוור ומצומצם בכניסה למקלט. במקום אליו הביא אותה שולטת אפלולית סמיכה.
פירורי אבק מדגדגים באף. קירות טיח גס אפורים. רצפת מלט חשופה ומחוספסת זרועה מסמרים, וגם בליטות חצץ שדוקרות בכפות הידיים.
קטנטונת שכזאת!
רזה.
מכנסיה הארוכים כבר קצרים על רגליה הדקיקות שהתארכו בשנה האחרונה.
כבר בת שש! כבר הולכת לבית הספר! כבר כתה א'!
חורף בירושלים. חורף דוקר רעבתני. אבל בתוך המקלט, למרות הקור, האוויר מחניק, דחוס, מאובק.
הוא מחזיק אותה כמו דוב שחור שמחזיק צעצוע צבעוני שמצא ביער.
היא הצעצוע בין אצבעותיו העבות.

מקשיבה לו פולט מלים, ראשו שמוט לאחור על כריות הספה בסלון. הילדים ישנים עדיין, חולפת מחשבה בראשה המפוכח. אין סיכוי שמישהו מהם יתעורר, כל כך מוקדם עדיין. למה הוא צריך לדבר עכשיו, איך הוא מסוגל לבטא מלים תוך כדי. למה הוא לא יכול לשתוק וזהו. אולי זאת אני שלא מבינה איך צריך לעשות. אולי זאת אני שצריכה להתרגל שאפשר גם לדבר תוך כדי. שזה צריך לעשות לי משהו...
"ילדה שלי..."
"אני חושב על הזרמים ששוטפים אותך מבפנים, ילדה שלי..."
"ילדה שלי..."
"ילדה שלי..."

הנה, זה קורה.
צפצוף חד וגבוה צורם ומחריש באזניה.
הכל חוזר לאותה הנקודה. פתאום ההיסטריה הידועה. תעצרי. תירגעי. את לא שם.
ואת עוד שואלת למה תמיד הכל חוזר לאותו המקום.
הרי זה המעגל שלך.
ואין לך, ולעולם לא תהיה לך, דרך להבקיע ממנו החוצה.
תמיד, תמיד את נשארת אותה ילדה בת שש, במקלט.
מסמר עקשן מכאיב מתחת לרגלך המקופלת תחתיך. הוא מרים את הסוודר שלך, הוא מרים את החולצה מתחת לסוודר, ואת הגופייה הלבנה. יש לו אצבעות עבות, חומות, הוא ממשש את עצמות החזה שלך. הן מדגדגות, האצבעות שלו. את צוחקת רגע, ומפסיקה מיד. הוא מחפש משהו. מה הוא מחפש שם, למעלה יותר, מתחת לסוודר שלך, מתחת לחולצה, מסתבך בכותנה הדקה של הגופייה. הוא מתכופף אליך, נושם בכבדות, הוא מזיע. הוא מסתכל מקרוב קרוב על העור הדק שמתוח לך סביב שתי הנקודות הבולטות, הקטנטנות. הוא ממשש אותן כאילו מצא מציאה. אצבעותיו מחוספסות, אבל הוא נזהר לא ללחוץ מדי.

"שלושה קילו לפחות אני צריכה להוריד," היא אמרה במטבח, וידעה בלב פנימה שזאת רק ההתחלה.
הרי רק רבע שעה, עשרים דקות מקסימום, עברו מאז נשבעה לעצמה בפעם המיליון להוריד בהתמדה, עד הסוף לגמרי את כל הרפידות העגלגלות שמכסות את עצמות האגן שלה, את הירכיים, את מעלה הזרועות. לחסל אותן פעם אחת ולתמיד.
הנה זה כאן, הכל מונח לפניה. ברור וצלול, ממש כמו הגבר הזה ששמוט מתחת לאצבעות ידיה שמנגנות בו, ועיניו מעורפלות.
"ילדה שלי, מתוקה שלי..."
היא רוצה להיות הילדה הקטנה. רוצה להיות הצעצוע. הצעצוע השביר, המטונף.
צעצוע תמים ולא אשם.
היא רוצה לחזור להיות מי שהייתה.
הילדה.
לא - בשום אופן כבר לא יכולה להסתפק בילדה הקטנה שמתחבאת בגוף הבוגרת. לא. זה אי אפשר יותר.
אין דרך להתקיים באופן הזה יותר.
סוף המסלול. צריך לסגור את המעגל. המרחק הגדל והולך בין כתה א' לבין הגלגול העכשווי קשה. וחונק. ורע. רע כל כך.
רע כל כך.
צריך לחזור הביתה.
צריך לחזור למקום היחידי שאין בו ספקות.
המקום היחידי שאין עליו ערעור.
שם, ורק שם - נכון להיות. ומותר.

עכשיו הוא בידיים שלך. על הספה בסלון. תכף זה יגמר, תכף הוא יקום וילך, לא?
עכשיו התנועות שלך חזקות, אינטנסיביות. פרועות. אל תדאגי, את לא מכאיבה לו. הוא נמצא מעבר לכאבים... הידיים שלך משתוללות לבדן. מי מכתיב להן את ההתפרעות הזאת. השריר במעלה הזרוע כבר מהבהב מעייפות המאמץ.
אבל הראש, הראש שלך... פועל כמו חדר-בקרה מלא מחשבי-על שכמעט מעלים עשן מרוב חישובים. האם לא שומעים את זמזום הגלגלים שם בפנים: הוא לא מרגיש! איך אפשר שהוא לא מרגיש! האם זה אותו האיש? תלתלים לבנים רטובים מהמקלחת, אפטר שייב, אותם הקמטים הטובים בזוויות העיניים, האם זה אותו האיש. מה קרה לו, למי הוא הפך בין רגע! איך קרה שתוך חיבוק אחד מעל לאדי הקפה הוא הפך להיות מישהו אחר! מי זה. ומה זה שמוליך אותו. מה הופך אותו להיות האיש הזה, ששמוט לאחוריו על הספה, הלום זרם מתגבר שלא יעצור עד שיגיע ליעדו האחד, קשוב רק לסערה אחת ויחידה הקיימת ברגע זה בתוך היקום שלו.
מורעב.
וטורף.
הוא דוב שחור ענקי שסובב רעב ביער הגדול עד שימצא את הצעצוע שלו, עד שיביא אותו למחבואו, יגרור אותו למקלט האפלולי. הוא יושב על רצפת המלט המאובקת ומחזיק את הצעצוע הזערורי בכפותיו הכבדות, הופך אותו מצד לצד, מרחרח בזהירות, שלא ייפול מבין ציפורניו, שלא ישבר. אבל משהו אחר מכתיב את פעולותיו, ופועם ברעב בתוכו, הולם ומתגבר והולך, ואי אפשר כבר לעצור. ריח הטרף מריץ אותו בטירוף, אין כבר דרך חזרה.

"ילדה קטנה שלי..."
"מתוקה שלי."

הקפה עדיין לא התקרר על השולחן לידם. גם עוגת הגבינה לא נאכלה כולה.
היא מחייכת בעיניים רטובות ואומרת: "אני קמה רגע. תכף חוזרת. אל תלך לשום מקום..."
במראה בשירותים היא רואה כמה גדולות ומבהילות עיניה הדומעות. שוטפת פנים, שוטפת ידיים, מנגבת במגבת. שומעת את הקליק של אבזם הנחושת על חגורת העור העבה נסגר על מכנסי הג'ינס שלו. חוזרת לסלון ומתיישבת לידו. עוד לגימת קפה. "אני נוסע," הוא אומר, מתכופף לקשור את השרוכים של נעליו. מעביר יד דרך התלתלים, מתכופף להצמיד עוד פעם אחת את שפתיו החמות לשלה. אדי טעם הקפה, שובל טעם של עוגת הגבינה.
הולך.
על הספה בסלון נשארת ילדה קטנה, מקופלת בתוך עצמה. מקופלת חזק חזק, אבל לא קטן מספיק.
אין דבר, זה יעבור. כמו תמיד, כי אין דרך חזרה. והיא חייבת לחזור הביתה. חייבת לחזור למקום היחידי שאפשר לנשום בו. הוא הלך, שם בחוץ חונה מכוניתו, מחכים לו משרד, בית, אישה, בנק, הסרט שלקח מספרית הווידיאו, האנשים שישתו איתו עוד ספל קפה, ילחצו את ידו בהערכה, יחליפו הערות ציניות על הכלכלה הקורסת, על המצב הביטחוני.

היא יודעת לאן היא צריכה לחזור כדי לסגור את המעגל. פעם אחת ולתמיד.

ילדה מתוקה שלי...