פיצויים והוצאות בהליך הפלילי 

סעיף 80 לחוק העונשין-התשל"ז,1977 חוסה תחת הכותרת פיצויים והוצאות.ההליך הפלילי כרוך בהוצאות רבות לנאשמים והוראות החוק החוסות בצילו של סימן זה נועדו לפצות ולשפות את אלו אשר נפגעו מעבר לנדרש ושלא לצורך במסגרתו של ההליך הפלילי.

לפי סעיף זה מוסמך בית המשפט לחייב את המדינה לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות הגנתו ולהוסיף ולפצותו על מעצר או מאסר בשל האשמה ממנה זוכה כאשר סעיף זה מצמצם עצמו סטטוטורית באמצעות תקנות הן לגבי ראשי הנזק שהוא מאפשר פסיקת פיצויים בגינם והן לגבי גובה הפיצוי אותו ניתן לפסוק.

ניתן לראות בהוראה זו כאמצעי נסיון להשבת המצב לקדמותו טרם הפגיעה הדורסנית של שלטון החוק והרשויות האמונות על אכיפתו. השאלה אותה יש לשאול בענין השבת המצב לקדמותו היא האם פיצוי לנאשם שזוכה, שכבודו נרמס, שחירותו הוגבלה, ששמו ושם משפחתו הוכתם, האם בכוחם של פיצויים אלה להשיב את המצב לקדמותו ולגרום להעלמתו של ההליך הפלילי כלא היה? אין ספק שלא הואיל ופעמים רבות הפגיעה היא אנושה ואינה ניתנת להערכה כספית.

קיימים סעיפים נוספים בחוק העונשין אשר עניינים הוא פיצויים והוצאות בהליך הפלילי:

• סעיף 77 לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לחייב נאשם שהורשע בתשלום כפיצוי האדם שניזוק ממעשה העבירה.
• סעיף 79 לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לחייב נאשם אשר הורשע בתשלום הוצאות משפט, כולל הוצאות עדים.

סעיף 80 מכיל הוראת "שסתום" אשר אליה יצקו תוכן בתי המשפט בהתאם לכל מקרה ונסיבותיו הוא. שימוש המחוקק בביטויים עמומים בלשון: סביר, ראוי, נדרש, צדק וכן הלאה הינו נפוץ למדי כאשר לביטויים אלה יוצקים תוכן בתי המשפט בהדרגה, במשך הזמן, עם בחינתם ממקרה למקרה.

השופט זמיר התייחס לעמימות הביטויים בפרשת רייש ובלשונו: "ביטוי עמום אינו בהכרח ביטוי סתום, גם ביטוי עמום עשוי להתבהר במשך הזמן, אם מעט ואם הרבה. בדרך של שימוש חוזר ונישנה בכל ביטוי, לרבות ביטוי עמום, מקנה לו תוכן והתוכן נעשה בהדרגה מלא ומפורט יותר, זו דרכו של המשפט המקובל, שהוא מתפתח ממקרה למקרה, עד שנוצר מכנה משותף למקרים. במהלך הדרך מתגבשת נערכת של שיקולים השייכים לענין, שיקולים אלה יכולים להנחות את בעלי הדין ואת בתי המשפט, בית המשפט יתן לשיקולים אלה את המשקל הראוי לכל אחד לפי הנסיבות של כל מקרה".

בשיטות משפט שונות, נראה כי הנטייה היא להרחיב את זכות הנאשמים המזוכים מאשמה בענין קבלת הוצאות מהמדינה. נראה כי ניתן להבין מנטייה זו את מעמד זכויות האדם וכבוד האדם בשיטות משפט אלה. הגישה היא כי בכל המקרים בהם נאשמים מזוכים, קיימת הזכות להוצאות הגנה, גישה הנובעת מהבנה כי בכל מקרה בו מועמד אדם לדין פלילי נפגע בין היתר כבודו באופן זה או אחר, נפגע שמו ולעיתים נפגעת חירותו.

כנגד מסכת פוגענית זו יוצא הפרט וכשנחשפת זכאותו, עומדות לזכותו הוצאות הגנתו, מחשבה רצויה המאפיינת משטרים תקינים ונאורים  ולא משטרים אשר גישתם היא כי לעולם אינם טועים וכי העמדה לדין אינה יכולה להיעשות בשוגג.