היומנים של שרנה (קטעים שהועברו דרך תבת האור) 

קרמרנה, החודש הכחול, שנת השמש הירוקה.


הערב לבנה מלאה.

אנחנו יושבות במעגל האבנים. כאן אנחנו נפגשות, במרחב המקודש שלנו. רעות ואורה נמצאות עם פנימה, בחדרה. היום אחר הצהרים החלו צירי הלידה. פנימה עומדת ללדת תאומים. רעות ואורה הן מיילדות, הן למודות נסיון ופנימה מרגישה מוגנת
ובטוחה בידיהן. לפני חמש שנים ילדה פנימה את לביאה. נוכחתי בלידה, ראיתי
את רעות ואורה עוזרות לפנימה בתהליך הלידה וזו היתה חוויה מרוממת ומופלאה.

הערב לבנה מלאה.

אנחנו יושבות במעגל האבנים. לביאה הקטנה מציצה אלינו מעבר לפתח, הפתח הפונה אל החצר.עיני השקד הגדולות הכהות, מביטות בי בתחינה.אני מחייכת ומושיטה את ידיי והיא אצה בשמחה וגולשת אל בין זרועותי ומתכרבלת בתוך גופי. אני חשה את בדידותה, את השאלות שאינה יודעת לשאול. מגע ידיי החובק והאוהב מרגיע אותה והיא נרדמת. אני מתבוננת בידיה הקטנות. היא אוחזת בבובה קטנה אשר יצרה אמה, פנימה. פנימה היא קוסמת ביצירת בובות, מכינה אותן מכל מיני שאריות ומשמחת את ילדי הקהילה.

אנחנו יושבות במעגל האבנים.

קמה מדליקה את האש, להבות עדינות מרצדות במרכז. רואה מקישה במקלותיה הקסומים המשמיעים צלילים מיוחדים והיא שרה, שרה את שיר הלבנה המלאה. היא שרה בשפה העתיקה.
או אימאא נואה
או אימאא נואה
אנאי טולה אקה
אנאי טולה אקה
אמא סולה אאה
אמא סולה אאה
אנחנו עטופות בצלילים ואני מבחינה באורה שמתקרבת בצעד חרישי אל המעגל וממתינה לסיום השיר. עכשו היא מדברת, בשעה טובה, פנימה ילדה תאומים בריאים ויפים. הלידה היתה קלה וכולם בטוב. אנחנו מביטות אחת בעיני חברתה ואוחזות ידיים במעגל.
מברכות ומודות על מתנת החיים, על ילדי האור החדשים.אני משדרת לנתן את הבשורה על הולדת התאומים ורואה אותו בעיני רוחי מקבל את ההודעה. אני קולטת את הכרת התודה שלו
ואת שמחתו. אני מחייכת אל לביאה הישנה בחיקי, אקח אותה אל פנימה, אומרת אורה ומושיטה את ידיה. אני מעבירה את לביאה אל זרועותיה של אורה.
הטקס הסתיים.
בחדרי, כאן לבד, אני נזכרת במסע שעשינו עד לכאן, למקום המבודד הזה, במדבר. הלילה יש בי עצב לא ברור. אולי בגלל הלבנה המלאה, אולי בגלל הלידה של התאומים שסגרה תקופה ופתחה תקופה חדשה בחיי כולנו, כל הנמצאים כאן במערות. היום אני הבוגרת בין הנשים. נחמה שהיתה לי כאם ואחות בוגרת, תומכת, חכמה ואוהבת, עזבה את גופה בירח מלא של החודש הכחול לפני שנה. ישבתי לידה ונפרדנו באהבה רבה. ידעתי שזוהי פרידה זמנית ונשוב וניפגש במקום אחר. עולה בי זיכרון הפרידה. כף ידה בכף ידי, עיניה עצומות ואז היא פוקחת אותן וחיוך קל על שפתיה. להתראות ילדה, היא לוחשת. ואז איננה. אני חשה כל כך לבד, כל כך לבד. אין שום דבר שיכול למלא את החלל הזה.
עכשו עברה שנה. אני יושבת בחדרי ונזכרת, הדמעות זולגות מעיני והבדידות גדולה.
אבל מחר יום חדש ועוד מעגל נסגר ותינוקות חדשים באו לעולם להתחלה חדשה, להגשמת יעודם, תפקידם ואני חשה שמחה, שוטפת את פני ונושמת נשימה עמוקה וחשה את האור האוהב הממלא אותי. עוטפת את כתפי בצעיף הדק ויוצאת לראות את פנימה והתאומים. אורה שהביאה את לביאה לחדר, השאירה את הדלת פתוחה למחצה ואני מציצה פנימה. בחדר ריח קלוש של ענבר. נר דולק בפינה רחוקה. פנימה ישנה ולידה לביאה. בעריסות הנצרים הקטנות שהכין נתן ישנים התאומים. פנימה פוקחת את עיניה, היא חשה בנוכחותי. אני שולחת לה חיוך אוהב וחובק וחומקת בשקט בחזרה לחדרי. בדרך עוטפת אותי הלבנה בקוריה הכסופים, לוקחת אותי הרחק. העצב, הכאב מתפוגגים. אני יודעת שאני בזמן הנכון ובמקום הנכון,
עושה את אשר עלי לעשות .
================
היום הגיע בנייה, עם עגלה מלאה בשקי מנגו ופפאיה. אנחנו צוהלות כילדות קטנות. הגברים שבחבורה מאוד רציניים. המנגו מזכיר לי את המולדת הרחוקה, את השדרות העמוסות עצי פרי. עכשו אנחנו ממיינות את הפרי- הבשל, הבינוני והירוק. כאשר אנחנו מסיימות אני מניחה פרות בשלים בסלסלת קש גדולה והולכת לחדרה של פנימה. אני נוקשת קלות על משקוף הפתח. פנימה מציצה אלי ומחייכת. אנחנו מתחבקות ואני נושקת אותה על מצחה. שמעת מנתן, משהו? היא שואלת בהיסוס, אני מהנהנת, הוא קבל את הבשורה, אני משיבה.
לביאה יושבת ליד עריסות התאומים, היא מחייכת אלי בחגיגיות ומצביעה על התאומים. אני ניגשת ונושקת לה. הרחתי את המנגו מאז הבקר כשבנייה הגיע, מחייכת פנימה ולוקחת
את סלסלת המנגו מידי. אבקש מגליה להיות אתכם - אני שואלת את פנימה, היא מהנהנת בחיוב. גליה היא בתו של עוזיה שאיננו כבר איתנו, הוא היה קשיש מאוד. איני יודעת מה היה גילו כאשר עזב אותנו, אך קשיש מאוד היא המילה ההולמת. את גליה אימץ עוזיה אחרי שמצאנו אותה במדבר, ילדה קטנה , רזה ומבוהלת. אני נפרדת וממשיכה אל המפל הקטן במערה החמישית לרחצה והיטהרות, אחר כך אני פונה אל מערת המדיטציה.

את מערת המדיטציה עם הפירמידה הזהובה יצרו נתנאל ופזיאל כאשר הגענו לכאן, לגור במערות, הם איתרו את המערה המתאימה ואז העבירו את התדרים המתאימים. סביב הפתח העגול גבישי קוורץ גדולים ומחודדים שהועברו מהמולדת ומסביב חרוטים הסמלים.
אני נושמת נשימה עמוקה, עוטפת עצמי בצעיף הלבן ונכנסת. הרטט גבוה. יושבים שם פניאל ואוניאן. הזקנים שלהם ארוכים ולבנים, עיניהם עצומות והם עטופים בהילה זוהרת, רוטטת.
אני מתיישבת בשקט בפינה האהובה עלי ועוצמת את עיני. הרטט כל כך עוצמתי שאני נישאת מיד אל המרחבים ומשם אל הכוכבים והלאה, מחליקה על פני הרטט הזוהר ודרכו אל המערה.
שם אני פוגשת את היישויות העטופות במין גלימות לבנות. הרטט היחיד שאני חשה כאן והוא מציף אותי, הוא אהבה, אני מוזנת על ידי אהבה. ידיעה מוחלטת שהכל אהבה.