מגילת ההיפוכים הוא ספר פרשנות למגילת אסתר מאת אילן סנדובסקי, שראה אור בשנת 2013. בניגוד לקריאה ההיתולית של המגילה, הספר מציג ביאור חדש המתבסס על הכתוב עצמו כעדות משפטית, וכך מסביר את הבסיס החוקי להשתלשלות אירועי המגילה ומלמדנו חכמת חיים וחכמת הישרדות.
השאלות הראשיות שמפרש הספר
מגילת אסתר כתובה בצורה החושפת טפח ותוך כדי כך מסתירה טפחיים, ולכן עולות מתוכה בעיות ושאלות רבות. חז"ל ויתר המפרשים המרוכזים בספר אסתר הנמצא בקובץ הידוע ילקוט מעם לועז אכן היו מודעים לכך, אולם התשובות וההסברים שהעלו אינם מספקים ולעתים חסרים.
"מגילת ההיפוכים" מעלה ופותרת מספר רב של בעיות:
* מדוע הורה מרדכי לאסתר להתחתן עם עובד עבודה זרה בעוד שבקלות היה יכול לכערה או לחתנה עם יהודי?
* מדוע סיכן מרדכי את כל עם ישראל כאשר סירב להשתחוות להמן בעוד שידע שאין איסור כזה ביהדות?
* מדוע חיכו אסתר ומרדכי מעל לשישים יום ונתנו ליהודים לסבול מהתקפות הפורעים לפני שפרסמו את פקודת ההגנה?
רקע היסטורי
גיבורי מגילת אסתר מתמודדים עם התבוללות, טמיעה ואבדון בממלכת פרס העתיקה. מרדכי – נציג היהודים בשער המלך – ידע שעשרת השבטים, שהוגלו כמאה שנה לפני גלות יהודה, אבדו ונכחדו, מכאן הסיק שאותה סכנה ואותו גורל צפויים אף לשארית היהודים בתפוצות.
בניגוד לעזרא ונחמיה, שתמכו בשיבת היהודים לארצם, בחידוש בית המקדש ובקיום חוקי התורה בארץ ישראל, הציג מרדכי פתרון אלטרנטיבי לפיו יישמר הצביון היהודי גם כאשר העם מפוזר בין הגויים, וזאת על ידי שימור השפה, התרבות והאמונה המהווים גורם לאומי מאחד.
מרדכי פעל בדומה לסיפור יציאת מצרים. בסיפור יציאת מצרים בני ישראל סובלים קשות, אך בסופו של דבר אלוהים גואלם, קובע את חג הפסח לזיכרון ומעניק להם את התורה. מרדכי אף הוא מעמיד את היהודים בפני סכנה, מביא להצלה וקובע את חג הפורים, וכתוצאה מכך היהודים חוזרים ומקבלים עליהם את התורה (מגילת אסתר, פרק ט, כט). בנוסף, כשם שבסיפור יציאת מצרים השתמש אלוהים בפרעה ובעמלקים כדי למסד את עם ישראל בתקופת משה, כך גם היו המן והפושעים (עמלקים באופיים), שששו לבצע את פקודת ההרג, כלים לעיצוב זהות יהודית ברחבי התפוצות. אולם בניגוד ליציאת מצרים, שם אלוהים נשא את בני ישראל על מגש הכסף, במגילת אסתר מרדכי והיהודים נאלצו להילחם על חירותם.
חידושי הספר
פרושים ומדרשים רבים נכתבו על מגילת אסתר. במגילת ההיפוכים מביא המחבר מסקנות חדשות מהכתוב במגילה עצמה.
- מהכתוב אנו רואים שהמלך לא היה שיכור מועד, וגם לאחר משתה היין אצל המלכה הוא לא ישן כנוח או לוט, אלא הקשיב לקריאה בפניו ושאל שאלה יפה. ולמרות שנאמר "כטוב לב-המלך, ביין" גם בכעסו המלך לא התפרץ אלא פעל לפי החוק והנוהג, ואפילו בצערו על וושתי הוא לא התיר לעצמו להחזירה אליו. [1]
- המלך דרש מוושתי לבוא בכתר מלכות כדי להראות את יופיה. המפרשים העלו שהמלך דרש ממנה לבוא בעירום כדי להראות את גופה ולא את בגדיה. אולם ההסבר נמצא בפקודת המלך העונה לטענות ההגנה של המלכה: שבזמן משתה המלכה בהיכל המלך (שבו כסא המלכות עמד), סריסי המלך הופיעו לפניה בלתי קרואים - ולכן היא סרבה להבין את דבריהם. המלך פסק - "כל-איש שרר בביתו, ומדבר כלשון עמו" - כלומר, המלך, באשר הוא, חזק מהיכל בית מלכותו, וחובת אישתו, ממוצא זר, להבינו. [2] מלך, הפועל בשררה וללא משפט, לא היה צריך להוסיף "ומדבר כלשון עמו". התוספת הזו יצרה את מעמד מתרגמני המלך שישבו בשער המלך, ומרדכי, בהמשך, מונה להיות מנהיג היהודים והמתרגם ליהודים.
- ממוכן, הזוטר בשרי המלך, דיבר ראשון, כנהוג בדיניי נפשות, והציע להדיח את וושתי ולמצוא נערה "הטובה" יותר מוושתי, אבל המלך לא עשה זאת כי נערה כזו מיוחסת, כנכדתו של נבוכדנצר, לא היתה קיימת. נערי המלך הציעו לבחור למלכה נערה בתולה ויפה אפילו אם היא לא מיוחסת.
- המתחרות לתפקיד המלכה עשו מה שהם חשבו שהמלך השיכור רודף-הנשים דרש מוושתי, והתרכזו ביופי חיצוני ובתענוגות גוף. אולם, במשך כארבע שנים, כולן כשלו, כי זו לא היתה כוונת המלך. וכדי לא ללמד את המתחרות את הסיבה לכשלונן הופרדו הנכשלות "אל-בית הנשים שני".
- הדסה היא אסתר קיבלה טיפול שונה מכל הבתולות: זהותה שונתה לעשתר (אסתהר): אלת האהבה, הפריון והמלחמה; היא נלקחה "אל בית המלך" ולא לבית הנשים; היא קיבלה שבע מנערות המלך להדריכה; היא הועברה לטוב בחדרי בית הנשים וקיבלה הדרכה אישית מהגי שומר הנשים, אשר קיים מגע יומי עם מרדכי ודיווח לו "מה-יעשה בה" בעתיד. אסתר הופיעה כאלה עשתר, העניקה למלך כבוד אלים ויחוס יותר טוב מיחוסה של וושתי, ובקלות זכתה בתחרות. אסתר לא זכתה בגלל יכולתה המינית הן לאחר חתונתו המלך "קבץ בתולות, שנית", וגם נהג להזמינה רק פעם "[ב]שלושים יום".
- מרדכי דווח לאסתר על קושרים נגד המלך. אסתר לא הלכה בלתי קרואה למלך מיד, אלא חיכתה (אולי עד כשלושים יום) להזמנת המלך (כי בהמשך היא פחדה ללכת למלך בלתי קרואה), ולמרות שהקושרים נחקרו, מנהיגם לא נתלה. רק מנהיג הקושרים שלט בלוח הזמנים של הקשר וידע שאין צורך למהר. מרדכי לא האיץ באסתר להודיע למלך, מכאן שמרדכי היה מנהיג הקושרים, והוא מילכד את שני שומרי הסף, וכאשר הם לא דיווחו עליו הוא הסגירם וזכה לתת למלך את המתנה הטובה ביותר שאפשר לתת למלך - את חייו.
- הכתוב מגביל את העלאתו של המן מעל כל השרים "אשר אתו". כלומר המן קיבל את תפקידו של כרשנא בלבד. (אפשרי שלאחר נסיון ההתנקשות במלך ובגלל עומס העבודה מכל המכתבים שנשלחו למלך, המן הציע להגביל את הכניסה לארמון, וכעצת יתרו למשה, נכבדי המלך בשער המלך יקראו בפניו. כשהמלך אישר, המן פקד שכל עבדי המלך בשער המלך יכרעו וישתחוו בפניו, ויתנו לו כבוד מלכות בלתי חוקי.)
- מרדכי לא כרע ולא השתחווה למרות שהוא לבטח ידע שאברהם, יעקב, בני יעקב ומשה כרעו והשתחוו. מרדכי ידע את כל אשר נעשה ושהפקודה אינה חוקית. המן לא התלונן למלך על מרדכי, וזו ההוכחה שהמלך לא אישר כבוד מלכות להמן. מרדכי רצה להציל את היהודים מהתבוללות ולכן דחף את המן לפגוע בכל "עם מרדכי", והסביר את סירובו, בהיותו יהודי.
- הפור הוא הגורל היה רק לחודש (12) ולא ליום (13). היום נקבע לפי יום אישור הפקודה, לכן היום לא היה הגורל אלא מקרה בלבד.
- המן האשים עם שאינו מבצע את "חוקי עשה", שמהם למלך היה חשוב: כיבוד הרשות ותשלום מסים. המן הציע תוכנית בעלת משמעות כפולה: (1) הציע שוחד למלך כדי לאבד עם שאינו נותן כבוד לרשות; (2) הציע למלך לשעבד עם שאינו מקיים את חוקי המס, והמן יקח כסף מאוצר המלך וישלם לאנשי המלך (כשם שיוסף השתמש באוצר פרעה ובמיסים). המן דיבר ראשון כנהוג בדייני ממונות, וכאשר המלך אמר "הכסף נתון לך" מבינים שהמלך נתן מרכושו, כי דחיית שוחד אינה נתינה. כשהמלך אמר עשה "בו כטוב בעיניך" המן היה מוגבל לעשות רק במסגרת החוק כבקשתו "אם-על-המלך טוב".
- מרדכי ואסתר קיימו שיחה סודית, בהיפוך, שנועדה להטעות את התך כדי שהוא לא ידווח למלך או להמן. למעשה מרדכי הודיע לאסתר שהוא, אביה המאמץ וממשפחת אביה, נתון בסכנה מיידית לאחר אישור פקודת המלך, ואסתר ענתה לו להורות לעם לצום בזמן שהם כבר צמים, ולא לשתות שלושה ימים כאשר זה כמעט בלתי אפשרי. אסתר למעשה אמרה למרדכי: שהוא חייב להתרחק משער העיר ולהימנע מלהרגיז את המן, לוודא שהיהודים לא ישתו יין ויחגגו במשתה לכבוד הצלתם הצפויה מיד המלכה, ולארגן שהמלך יישב על כסאו בתום שלושת הימים כדי שיהיה באפשרותו להושיט לה את השרביט ולהצילה ממוות כאשר היא תופיע לפניו לא קרויה.[2]
- מרדכי לא קם ולא זע, כי החוק דרש שנכבדי המלך ישתחוו להמן כאשר הם ממלאים את תפקידם בשער המלך. כשהמן יצא מהמשתה והלך לביתו זה היה אחרי שעות העבודה ולכן מרדכי לא היה חייב לכבדו בכלל.
- העץ הגבוה נעשה כדי שעוף השמים יאכל את נבלתו של מרדכי לבית שאול המלך [3], וכהגנה – "ממקום אחר" - הפעיל מרדכי את חרבונה, שידע לצטט את דברי זרש, ואת נערי המלך משרתיו להפריע למלך בשנתו, ולהקריא בפניו אודות מרדכי שהצילו ממוות.
- אסתר, הזמינה "יבוא המלך והמן" ביחיד לכל אחד, וכשם שלמלך אין לבוא ללא הזמנה, כך גם לחדר המלכה אין לבוא ללא הזמנה, כלומר שומרי המלך נשארו בחוץ, והמלך ברח החוצה כדי לחזור עם סריסיו כדי לחקור את המן. המלך לא נהג לקום ולצאת אפילו כאשר "קצף המלך מאד, וחמתו בערה בו" על וושתי.
- אסתר עשתה את המשתה הראשון לתרגול, וכאשר היא הזמינה את המלך והמן, ביחיד, למשתה השני למעשה היא דרשה שהמלך יאשר במעשה שהיא טובה בעיניו, וגם הגישה להמן צו הופעה כאשר המלך היה העד.
- המלך פקד "תלהו עליו" ("עליו" בלבד?). המלך הגביל את התליה רק לעץ שחרבונה תאר, כי זאת היתה העובדה היחידה שהמלך היה יכול לוודא בקלות, ואם אין עץ כזה, אין לתלות את המן, אלא להחזירו לחקירה.
- המתיהדים היו גוים, ויהודים שעזבו את דתם, אולם בנוסף הם היו שארית מעשרת השבטים אשר ויתרו על השתיכותם השיבטית והצטרפו לשבט יהודה כיהודים, וזאת כשם שמרדכי איש ימיני קרא לעצמו יהודי.
- אסתר לא היתה רודפת דם. ביום הפור הלשינו שונאי אסתר למלך שהיא הרגה את בני המן ללא רשות והשאירה את גופותיהם על האדמה למאכל כלבים. המלך דרש שאסתר תטפל בכבוד במצב, ולכן ביקשה אסתר יום הגנה נוסף כדי לכבד את בני המן המתים בתלייה רשמית. המלך אישר, ואסתר קיבלה רשות להעניש את המלשינים, עושי הצרות, והאנשים שאבדו והתחמקו ביום הראשון.
- היהודים לא לקחו שלל מרכושם של הפורעים, אולם השבת רכוש גנוב אינה לקיחת שלל. שללם של הפורעים, שהיה במקורו רכוש יהודי הושב ליהודים וחולק שווה בין הלוחמים, כשם שפקד דוד על חייליו בצקלג. לפי החוק, שאר הרכוש של הפורעים הועבר למלך כשם שרכוש המן הועבר למלך.
הערות שולים
[1] בדומה לעונש שהטיל דוד על מיכל בת שאול.
[2] חוק הגנת המלך היה בנוי משני חוקים: 1. איסור לבוא למלך באשר הוא ללא הזמנה; 2. איסור לבוא להיכל המלך אפילו כשהמלך אינו נמצא שם.
[3] מרדכי היה ממשפחת שאול המלך - וכך נעשה בגבעה לשבעה מיורשי שאול המלך.
