מעקב משפטי – פרק ג. הפיכת הקערה
מרדכי מודיע לאסתר
לאחר אישור פקודת המיסים שנכנסה לתוקף מיד ופרסום פקודת ההרג, מרדכי חשש שהמן ינצל את פקודת המיסים לקבל את אישור המלך להורגו מיד כנציג ומנהיג העם שאינו משלם מיסים (אפילו ללא הזכרת שמו), ולא יחכה אחד-עשר חודשים ליום ההריגה. לכן, מרדכי פעל במהירות. הוא התאבל כדי למשוך את תשומת-ליבה של אסתר, כדי להעביר לה בדחיפות את החדשות. אסתר הראתה דאגה למרדכי. מרדכי העביר לאסתר את פתשגן כתב-הדת (ד 8) וגם דיווח לה על הצעת המן בעניין "פרשת הכסף, אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם" (ד 7), וזאת למרות שבשיחה לא הוזכרו היהודים והמן לא הציע לשלם ישירות למלך סכום מוגזם. עם-זאת, הוא השמיט פרטים כדי להדגיש רק את הנקודות החשובות.[1] מרדכי צפה את פחדה של אסתר להסתכן בהגשת עזרה לעמה, ורצה שהיא תדאג, בנוסף לעמה, גם לנפשה שלה, כאילו שהמן הציע שוחד והמלך קיבלהו ואישר לפגוע ביהודים.[2] מרדכי בחר להציג את המצב בצורה זו גם כדי למנוע מהתך להבין שהיה ניגוד בין אישור המלך ופקודת המן. עצם העובדה שמרדכי, שלא היה שותף לשיחה, ידע אודות הכסף (שלא נכתב בפתשגן כתב-הדת), וציטט את המילים המיוחדות "לאבדם" ו"לשקול" שבהם השתמש המן, מראה שאמנם הוא ידע הכל.
אסתר מנסה להתחמק
לפי מנהג המלכות, כל המופיע לפני המלך ללא רשות היה מסתכן בעונש מוות (אס' ד 11).[3] ייתכן שאסתר ראתה את עצמה כפילגש המחכה להזמנה להציע את שרותיה (ב 14) ולא כמלכה, ולתומה חשבה, שגם היא כפופה למנהג הזה. כל מה שאסתר הייתה צריכה לעשות, היה להתחנן על עמה בפני המלך. זה למעשה מה שפקד עליה מרדכי לעשות מיד (ד 8), בדומה למעשיה בעניין בגתן ותרש (ב 22).[4] אסתר לא ראתה דחיפות בפתשגן הכתב, שכן הוא איפשר ליהודים כמעט שנה להתקבץ ולהתארגן להגנתם. הצהרת אסתר שהיא לא נקראה למלך "זה שלושים יום" (ד 11) אולי רומזת לסירובה להופיע לא קרואה, אם מתוך פחד שהמלך אינו אוהב אותה יותר, או כי בעתיד הקרוב יגיע תורה ואין צורך להסתכן.[5] אסתר חששה להציג את פתשגן כתב-הדת ובכך לגלות את יהדותה, לפגוע בכבוד המלך בחשיפת שגיאותיו, להסתכן בעובדה שהמלך נעשה שונא יהודים ואכן אישר את הפקודה ככתבה, להאשים את המן לשוא במקרה שמקורותיו של מרדכי טעו, ולהסתכן שהמן ישמע זאת וימרוד בו במקום.[6] מכאן אפשר להבין את סירובה לעשות כדברי מרדכי, ויחסה המעליב למרדכי כאדם שאינו מודע, כביכול, למנהגי המלכות (ד 11). מרדכי חשש לגורלו ותגובתו הייתה חריפה להדהים (ד 14):
• הוא הודיע שהוא יפתור את הבעיה בלעדיה ("רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר"), וכשם שנתן לה את הכבוד להודיע בשמו על ניסיון ההתנקשות של בגתן ותרש, כך פעל גם עתה כאשר העניק לה הזדמנות נוספת לזקוף לזכותה את כבוד הצלת המלך.
• הוא איים בתוצאות איומות לה ולבית-אביה ("ואת ובית אביך תאובדו"), ובכך הודיע לאסתר היתומה שהוא, כבן משפחת אביה, נמצא בסכנת-מוות מידית (ב 15,7).
• הוא הורה לה להתחיל להתנהג כמלכה ("לעת כזאת הגעת למלכות").
אסתר שומעת את המסר של מרדכי ופותרת את הבעיה
מרדכי נמנע מלהסביר לנערותיה של אסתר וסריסיה (אס' ד 4), אבל סיפר לאסתר על המצב בעזרת התך, סריס המלך שהועמד לרשותה (ד 5,1). התך שמע סיפור פשוט: המן ביקש להשמיד את היהודים, המלך הוציא פקודה כזו, אסתר חוששת להופיע למלך בבקשה לשנות את דעתו, אך מסכימה לסכן את נפשה ומבקשת שהיהודים יצומו ויצטערו לכבודה (ד 16). תיאור שכזה מנע מהתך לחשוב שהוא יכול להרויח דבר במידה והוא יידע את המלך או המן.
תגובתה של אסתר מוכיחה לנו שהבינה את המשמעויות החבויות בדברי מרדכי, כלומר היא הבינה שדברי המן וכתב הדת סותרים זה את זה, אחרת מרדכי היה מעביר רק את פתשגן כתב הדת. מצד אחד, היא קראה בפשתגן כתב-הדת "להשמיד, להרוג ולאבד" ונבוכה מהעוול המופגן (ג 15). מצד שני, אסתר שמעה ממרדכי את המילה ההומופונית "לאבדם", פעולה שעבורה הציע המן לשלם סכום נכבד, וראתה שבפקודה המן הוסיף מילות הסבר. אזי היא תהתה שמא המן והמלך פירשו את המילה בצורה שונה, ובשיחה פירושו של המלך לא היה להמית (והמן ידע זאת). פירוש המילה "לאבדם" כ-”לפזר” לא נראה סביר לאסתר, כי היהודים הרי מפוזרים כבר. לכן, מכירה לעבדות היא פתרון סביר.
אסתר ביססה את עצמאותה ולא ביצעה את מצוות מרדכי להתחנן למלך (ד 8). היא הפעילה תוכנית אשר חיקתה את מעשיו של מרדכי: הוא לבש שק, היא הופיעה בלבוש מלכות; הוא וידא שאסתר מכבדת אותו, היא וידאה שהמלך אוהב אותה; הוא התאבל וצם, היא הכינה משתה; הוא נמנע מלהסביר לנערותיה, היא נמנעה פעמיים מלתת הסברים למלך (פעם אחת בהופעתה בפניו בפומבי, ופעם שנייה במשתה הראשון שנועד לתרגול ולמידה); הוא התקיף את התנהגותה כפילגש, היא התקיפה את המלך על שמכר את שלטונו.
התוכנית נועדה להביא לעימות בין המלך להמן, ולבדוק בנוכחות שניהם, בלי שומריהם, את אמיתות פקודת-ההרג. תוכניתה זו יצרה מצב מסוכן מאוד לשלום המלך, אם וכאשר ייחשף (ללא שומריו) להמן, עבריין מיואש, הצפוי לעונש מוות. אסתר חששה שמא יש שומרים עוינים למלך (ב 21), או נאמנים להמן, בין שומרי המלך. לכן, העדיפה לבודד את כל השומרים בחוץ, כאשר הם חסרי מושג לגבי המתרחש בפנים. אסתר קיוותה, שבעזרת כמות מספקת של יין היא, המלך, וגם התך שהיה במסתור, יוכלו לרסן את המן. אז, היא הודיעה למרדכי שיש לה פיתרון, שהכנתו תארך שלושה ימים, ואשר במהלכם יצומו עליה היהודים בשושן.[7] ההמתנה גם נועדה לוודא שמרדכי יכול לכנוס ולפקוד על היהודים (ד 16), ושהתך לא העביר את יהדותה של אסתר ודברי מרדכי למלך או להמן.
אסתר נעשית מלכה אמיתית
מקום המשתה נבחר לחדרה שבהרמון הנשים (אס' ה 4).[8] הרמון הנשים הינו בניין שמור על-ידי סריסים (ב 8,14) מפני חדירה ומפני בריחה. זהו גם מקום בלתי-מוכר להמן. המן יתקשה לפעול, והיא תרגיש יותר נוח להפתיעו ולהאשימו בנוכחות המלך. והנה, באור היום השלישי לצום, הופיעה אסתר, זוהרת בהדר לבושה המלכותי, כפי שלמדה מהגי שומר הנשים (ב 15), והזמינה את המלך והמן למשתה שהכינה מראש בחדרה.[9] המלך, שהיה רגיל לשתות עם המן, זימן אותו במהירות, והשניים באו למשתה (ה 5).
המן נופל בפח
ייתכן שבשלושת ימי הצום (אס' ד 16,2), מרדכי נעלם ממקומו בשער כדי להטעות את המן כאילו שבעייתו נפתרה. זאת גם כדי לחזק את מפח-נפשו, כשיראה אותו חי לאחר הצום. אולי המן קיווה שהיהודים הרגו את מרדכי (כמו את שבע בן בכרי), או שמרדכי ברח (כמו יעקב), התאבד (כמו אחיתופל) ושמא מת מהתקף-לב (כמו נבל הכרמלי), אך בינתיים הוא המשיך לחגוג ממשתה (ג 15) למשתה (ה 9). המן לא הבין שהמלכה סיכנה את חייה בעניין הקשור בו.[10] הוא לא עקב אחרי מרדכי אויבו, ולכן גורלו נחרץ כשהוגש לו אישית צו-הופעה (subpoena) למשתה השני, עוד במהלך המשתה הראשון, והעד לצו היה המלך עצמו (ה 5).[11] הייתה אפשרות, שהמן לא יופיע למשתה, ואסתר יכלה לנצל את העדרותו כהוכחה לפשעו (in absentia), ולהגזים בהצגת חטאיו.
המן מתאונן לאשתו
לאחר המשתה הראשון חזר המן לביתו שמח, והנה מרדכי יושב בשער ומתעלם ממנו בכוונה גלויה, ללא שום אות כבוד כמו: הרכנת ראש או תנועת יד, ככתוב: והוא "לא-קם ולא-זע" (אס' ה 9). לבינסון הסביר, שבזוי זה מצד מרדכי מהווה החמרה בהתנהגותו.[12] הסברו של מרדכי, שהוא אינו כורע בגלל יהדותו, איבד את תוקפו, והוכח כחוכא ואטלולא. בדרך לביתו התאפק המן מלגלות את חרפתו ברבים. אך בביתו, הוא לא התגבר על אובדן כבודו מצד מרדכי, מנהיג היהודים (ה 13), ובפעם הראשונה שיתף את אשתו ואוהביו בעלבונו (ה 10). הוא מנה את אותות כבודו הדגול, ובמיוחד, העלאה לגדולה מהמלך והזמנה למשתה מהמלכה (ה 12). אך, המן אינו מצא לנכון לספר את העובדות המרשיעות: טבעת המלך שבידו, מטרתה ואת דרך השגתה של פקודת-ההרג. אשתו לפי הבנתה, התרכזה בשנאת המלך ליהודים המופיעה בפקודת הרג-היהודים שהתפרסמה, ובעובדה שמרדכי הוא עבריין ויהודי. היא אמרה להמן לעשות עץ גבוה חמישים אמה והמשיכה, בלשון ציווי: "אמר למלך ויתלו את מרדכי" (ה 14); וזאת בלי שום גינוני כבוד למלך ולבעלה בפרהסיה.[13] זרש מציעה לבנות עץ תלייה חדש, למרות שלא חסרו עצי תלייה בעיר (ב 23).
עץ חמישים אמה גובהו
עץ תליה אינו חיב להיות גבוה. כדי לבזות את מרדכי, זרש הציעה לעשות עץ אשר יאפשר לציפורים לאכול את בשרו של מרדכי, כשם שהגבעונים תלו את יורשי שאול המלך וריצפה בת איה שמרה עליהם מציפורים וחיות השדה (שמואל ב כא 10), ויוסף הסביר לשר האופים שהוא יתלה וציפורים יאכלו את בשרו (בראשית מ 19). זרש לא ציינה את מיקומו של העץ, אולם המן לא היה יכול לבנות עץ שכזה מחוץ לביתו לכן הוא בחר אחד מעצי הארז בחצרו (אס' ח 9), קיצץ את ראשו, השאיר מספר גדמי ענפים כדי לאפשר לנשרים לנחות בבטיחה ולאכול את גוויתו של מרדכי, וגילח את כל שאר הענפים עד תחתית העץ.
מהרגע שאשתו נתנה את עצתה הפשוטה, נכנס המן למלכודת. הרי הוא לא היה יכול להסביר את הבעיה, או להשעות את תגובתו ולחשוף את פשעיו, ולכן, הוא נאלץ לבצע את עצתה. אז הבין המן, שאין עוד צורך להסביר למלך את פקודת-הכריעה, או להראות את פתשגן כתב-הדת, ואפשר, ללא סכנה, לבקש ולקבל רשות להרוג את נציג העם העבריין במסגרת ביצוע פקודת-המיסים שאושרה, אפילו בלי להזכיר את שמו של מרדכי. המן נכשל בכך שלא הבין, שהקמת עץ תלייה רשמי בביתו יכולה להיחשב כחתירה נגד המלך ולהציגו כמורד.
מרדכי מגלה את זממו של המן ומפעיל תוכנית הצלה אלטרנטיבית
מדברי חרבונה (אס' ז 9) נראה, שבנוסף לנאמנותו למלך, הוא עבד בשרותו של מרדכי. כנראה השיחה הפרטית, שניהל המן עם אוהביו, הודלפה למרדכי בעזרת מערכת המודיעים שלו.[14] שמחת המן והתקנת העץ הבהירו לו, כפי שחשש, שהמן ינסה להורגו בעזרת פקודת-המיסים שאושרה. להגנתו, הוא הפעיל מיד תוכנית הצלה שנייה – שכן הוא אמר בבטחון מופרז ש"רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר" (ד 14) – דהיינו, להורות לחרבונה: (א) להזכיר למלך את תרומתו של מרדכי בסיכול ניסיון הרצח של בגתן ותרש; (ב) להאשים את המן בניסיון חתירה נגד המלך ונאמניו (ז 9). אנו רואים שחרבונה עבד בשרות מרדכי כיוון שהוא:
1. הראה שקיבל מידע פנימי מביתו של המן, וזאת כאשר דיווח את מטרת העץ וציטט בדיוק את דברי זרש.[15]
2. הראה שהוא קשור למרדכי ושהיה מעורב בקריאה הלילית למלך, כאשר שיבח את מרדכי "אשר דיבר טוב על המלך" (ז 9) ברמז סתום לשאינם מודעים לעניין בגתן ותרש.
3. סיכן את חייו כאשר האשים את המן כמורד, והודה בגאווה ברשלנותו לשמור על המלך מהמן, המפעיל תהליך של חיסול נכבדי המלך ללא אישור המלך (ז 9).
אנו נראה שההסברים המקובלים, איך ידע חרבונה את מטרת העץ, אינם מתקבלים על הדעת:
1. חמתו של המן ורצונו לתלות את מרדכי התפרסמו בכל העיר –
תשובה: המן התאפק ולא גילה את כלימתו ברבים, ואם כולם ידעו, אז אין כל סיבה הגיונית מדוע מרדכי, "שיודע הכל", יושב לו רגוע בשער המלך (ו 12),[16] או נערותיה וסריסיה של אסתר לא מדווחים לה כמנהגם (ד 4).
2. עץ התלייה היה גבוה ונראה מחוץ לביתו של המן –
תשובה: העץ נבנה בלילה, ורק בבקר, לאחר שהמלך כבר שמע אודות מרדכי והמן כבר הלך למלך, אפשר היה לראות את העץ. אולם גם אם העץ נראה בעיר מטרתו לא היתה ידועה.
3. חרבונה קיבל את המידע בתוקף תפקידו בשירות המלך –
תשובה: חרבונה לא סיפק מידע למלך אודות הסכסוך בין המן למרדכי, או אודות כתב הפתשגן שפורסם, ולא הזהיר את המלך להימנע מהמשתה המסוכן.[17]
4. חרבונה עקב אחרי המן לצרכיו האישים –
תשובה: חרבונה, "אחד מן הסריסים לפני המלך" (ז 9), לא היה בעל תפקיד מינהלי, אלא עמד לרשות המלך, כשומרו.[18]
5. חרבונה עבד בשירות אדם אחר –
תשובה: כידוע, מרדכי הוא זה, שגילה את ניסיון ההתנקשות היחיד, הוא היה היחיד שלא השתחווה, והיחיד שזכה במשרת המן, והאחר, לא קיבל דבר בתמורה.
6. חרבונה קיבל את המידע מסריסי המלך, שהבהילו את המן מביתו למשתה המלכה (ו 14) –
תשובה: במידה וחרבונה כבר ידע את המידע, אזי אין משמעות לעובדה זו. אולם אם חרבונה לא ידע, אז אנו נשארים עם מזל אלוהי שכך התגלגלו הענינים, ושחרבונה ושאר הסריסים נכשלו בתפקידם ברגע זה, כשלא מנעו מהמלך להשתתף במשתה המסוכן עם המן. מעשי חרבונה מעידים, שהוא האמין, שהוא ומרדכי נאמנים למלך. הוא פעל לפי הוראותיו של מרדכי, ולכן נמנע מליידע את המלך כשהמן הופיע בבוקר (ולא הצליך לבקש רשות לתלות את מרדכי), ויידע את המלך רק כשהמן נמצא נופל על מיטת אסתר.
התחלה פורים: מעקב משפטי: מרדכי לא כרע, כי המלך לא פקד!
המשך - פורים: מעקב משפטי: פרק ד. המן מדמיין שהמלך והמלכה מתחרים על יוקרתו
---------------------
[1] מרדכי בהודעתו השמיט מדברי המן את המידע שלהלן: שיש עם מפוזר בממלכה שלא עושה את חוקי המלך, ושאין שווה למלך להניחו, ושהמן ישלם 10,000 ככרות כסף לעושי-המלאכה
[2] בספר דברי-הימים של המלך אחשוורוש נכתב כי מרדכי הציל את המלך ממוות, אך לא צוין שמרדכי היה יהודי (אס' ב 22; ו 2), ולמרות-זאת, ידע המלך שמרדכי הוא יהודי ושמקום עבודתו בשער (ו 10). דבר זה מעיד על יחס אוהד כלפי מרדכי והיהודים
[3] הרודוטוס ספר ג, 84
[4] בעניין בגתן ותרש אסתר חיכתה להזמנת המלך כדי להזהירו, כנראה כי הסכנה לא הייתה גדולה ומיידית (אם בכלל)
[5] הרודוטוס ספר ג, 69. "אצל הפרסים באות הנשים על הסדר"
[6] מרדכי ידע הכל, ולכן ידע שהחששות הללו הן ללא-בסיס
[7] ייתכן שאפילו אסתר לא צמה בעצמה, שכן לא היה זה זמן מתאים עבורה לפרסם את יהדותה בארמון כחלק מיהודי שושן
[8] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, "משתה" עמ' 1059. המילה משתה מופיעה כמסיבת הכתרה (אס' א 3, 5), חתונה (ב 18), ישועה (ח 17) ונצחון במלחמה (ט 17), שהן כולן בעלות חשיבות גדולה, וכך גם היה המשתה של אסתר למלך והמן
[9] המלך דרש שההצעות המובאות לאישורו יהיו מוכנות לגמרי. לכן אין סיבה למצוא פגם בהמן שקבע מראש את יום-ההריגה ובנה את עץ-התלייה לפני שהמלך אישר את ההוצאה להורג
[10] קיימת אפשרות שכשם שמרדכי לא חשב שיש סכנה לחיי אסתר להופיע בפני המלך לא קרואה, גם המן לא ראה סכנה
[11] הכתוב לא מראה שהמלך הסכים במילים לבוא, כי אסתר ביקשה מעשה ולא הבטחה, אך מדברי המן אנו למדים שהמן חשב שהמלך אכן הסכים (אס' ה 12)
[12] לבינסון, אסתר: פרשנות, עמ’ 92-91
[13] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, "אמר" עמ' 56, "מאמר" עמ' 57 מתארות פקודה וציווי.
הפועל 'אמר' משמש כשני פועלים: השתמש בפיך להגיד מאמר. כשזרש אמרה: "ובבקר אמר למלך ויתלו את מרדכי", זה היה בלשון ציווי כפול: לו ולמלך, כשם שנאמר "כי כן ציוה לו המלך", והציווי הוא כפול: ציווי להמן לצוות על עבדי המלך בשער.
צורה מכובדת ונאותה היא כדברי אחאב "אמרו לאדני המלך" (מל"א כ 9), או כדברי רבשקה: "אמרו-נא אל חזקיהו" (מל"ב יח 19)
[14] בשל ריבוי האנשים בביתו של המן לא הייתה סכנת היחשפות למדליף
[15] עד מומחה בסטטיסטיקה יכול לחשב את הסיכויים הנמוכים ששניהם, זרש וחרבונה, ישתמשו בפועל "עשה" ובתיאור המתקן כ"עץ" "גבה חמישים אמה" כאשר ניתן לבחור מספר רב של מילים שונות, שהיו ידועות ובשימוש בתקופה, לתאור זה: הקם, בנה, התקן, העמד, כונן, צור, סדר, בצע, הרם, הכן, הרכב, חבר, הצב...; עמוד, תורן, מוט...; רם, נישא, גדול, ארוך, ענק, עצום, אדיר, כביר, נשגב...; 40 אמה, 45 אמה. דוגמא הפוכה היא שהמלך עצמו לא חזר על משפטו "עד חצי המלכות" שלוש פעמים בצורה זהה
[16] "וישב מרדכי, אל שער המלך", כלומר, הוא שב למקום ממנו הוא נלקח לתהלוכה
[17] אפשר לטעון שחרבונה נכשל בתפקידו לשמור על המלך, אולם בהתבסס על שאננותה של אסתר אפשר להבין שחרבונה ידע שהתך ישמור על המלך והמלכה בחדרה בהרמון, ותפקידו היה למנוע סכנה משאר הסריסים בחוץ
[18] בראון, לקסיקון עברי-אנגלי, "סריס" עמ' 710, רואה את הסריס קשור לתפקיד צבאי
ביבליוגרפיה ומפתח הקיצורים
בראון, לקסיקון עברי-אנגלי
F. Brown, S. Driver, and C. Briggs, The Brown-Driver-Briggs Hebrew and English Lexicon, Hendrickson Publishers, Inc. Massachusetts, 1906, 12th printing 2008
הרודוטוס, כתבי הרודוטוס – בתרגום ד"ר אלכסנדר שור, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תרצ"ה.
לבינסון, אסתר: פרשנות
J. D. Levenson, Esther: a commentary, London: Westminster John Knox Press, 1997
